הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
גם ב - Kindle
נגד הטבע

במקום 42 

37.8 

נגד הטבע


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0

במקום 42 

37.8 

במקום 42 

37.8 

מו"ל: לוקוס

תקציר

גבר מבוגר מתאהב באישה צעירה ובין השניים מתפתח סיפור אהבה. אהבה כזו עוד לא הייתה לו. כסופר, הוא מתבונן במצבו ותוהה אם מה שמתחיל בניגוד לדרך הטבע - יחסיו עם הצעירה - סופו גם להסתיים באופן לא טבעי. בכתיבתו הוא חוזר אל נעוריו, אל עבודתו במפעל, אל אהובתו הראשונה, אל אשתו הראשונה ואל המשפחה ומנסה לחשוף את שאיפתו להיות חופשי מכל שעבוד ולהבין מהו טבע הדברים.
אספדל סוחף את הקוראים אל מסעו של גיבור חסר מנוח. בניסיון לאחוז בחייו השועטים קדימה הוא צולל לחקירה מעמיקה של מושאי הווייתו, האהבה, העבודה והכתיבה.
הולכים בו.

"אספדל מעז להיות נאיבי ואינטלקטואל בו בזמן, ללא מאמץ וללא יומרה." פוליטיקן דנמרק

תומס אספדל – נולד בברגן שבנורווגיה ב-1961. את ספרו הראשון פרסם בגיל עשרים ושבע ומאז פרסם חמישה עשר ספרים נוספים, ובהם רומנים וקובצי סיפורים. ב-1991 זכה בפרס הספרותי הראשון שלו, אך רק ב-2006 זכה לתודעה בין לאומית עם צאת ספריו "נגד הטבע" ו"ללכת, או אמנות החיים הפרועים והפואטיים", שהיו מועמדים לפרס הסקנדינבי היוקרתי מכול, "פרס המועצה הנורדית לספרות". בכתיבתו מתנסה אספדל בשילוב בין סוגות שונות ובספריו המאוחרים הוא נשען על האוטוביוגרפי וחוקר את הקשר בין צורת הרומן לבין סוגות כגון מסה, כתיבת מכתבים, כתיבת יומן וכתיבת יומן מסע. אספדל הוא אחד הסופרים העכשוויים המובילים בנורווגיה וספריו תורגמו לשפות רבות.

  • ISBN: 1398-42
  • מו"ל: לוקוס
  • יצא לאור ב-: 01/04/2020
  • שם המחבר: תומס אספדל
  • זמין להשאלה: כן

אני מתחיל להזדקן. אני לא מזהה את עצמי. תמיד נמשכתי לדימוי הזה של הזִקנה, גבר מבוגר ואישה צעירה. איני יודע מה הוא מזכיר לי, פשע אולי, או את הטבע, את אכזריותו של הטבע ואת האלימות שלו, את חפותו. אין לדעת מי כאן האשם, הגבר היושב על כיסא או הנערה היושבת עליו, בחיקו, לבושה שמלת ערב שחורה בעלת מחשוף נדיב.

העור הלבן והפנים המבוגרים, מקומטים ומחורצים, נשענים על חזהּ הצעיר החשוף.

השדיים הזקופים, הבהירים, הנתמכים בחזייה מהודקת. קימור מושלם. הקימור המושלם בין צווארה לחזהּ. טוב להם, לַפּנים המבוגרים, להישען על העור החלק. הוא נח. הוא מרוצה. הוא יושב על כיסא. היא יושבת בחיקו. ראשו נשען על חזהּ הלבן.

הם במסיבה. יושבים בחדר צדדי, זו ספרייה קטנה שהתאורה בה חלשה. הם שומעים את צלילי המסיבה מבעד לקירות: דיבורים, צחוק, כוסות משיקות. זרועה הימנית חובקת את כתפו, מושכת אותו אליה. הוא מצמיד את פיו אל השד שלה. על הקיר ניצב ראי. שערה קשור בזנב סוס או בשוט שמצליף כשהיא הולכת. ברגע שראה אותה שכח את גילו.

לא היה כל גיל בפגישה הזו.

הגיל הגיע אחר כך, כשנסוגו מהמסיבה והתחבאו בחדר הספרים והראי.

היא יושבת בחיקו, הוא מחבק אותה כאילו הייתה אמו. הם רואים את בבואתם המשתקפת בראי. זה מזכיר לי ציור, ציור של וֶלָאסְקֶז. הנערה נראית יפה יותר ליד הנכה.

ברגע שראה אותה שכח את גילו. היא חלפה על פני המקום שישב בו, מוקף חברים ומכרים, סופרים וסטודנטים. שערה הקשור בזנב סוס הצליף בגבה ובכתפיה כשחלפה על פניו בעקביה הנוקשים. היא הייתה גבוהה ממנו. הוא קם ממקומו, כמעט לא במודע, והלך אחריה למקום שעמדה בו עם חברותיה. לרגע לא חשב על גילו. הגיל הגיע אחר כך, כשישבו בספרייה והביטו זה בזה בראי. דימוי מעורר אי נחת. שני קלסתרים, כה דומים בשונותם, כמו שני אחים, כמו אב ובתו או אם ובנה, ואולי הדבר המנוגד כל כך לטבע, הגרוטסקי והציורי הזה, נו, הדבר העל־זמני הזה בתמונה, בהשתקפות, הוא שגרם להם לא לרצות לשחרר את אחיזתם זה בזה. הם לא רצו לשחרר את אחיזתם.

הוא בן ארבעים ושמונה. הוא נראה מבוגר יותר. שערו מאפיר באזור הרקות, זקנו אפור, גזום קצרות. פיו רחב, שפתיו בשרניות, יש לו חתך בשפתיים וצלקת סביב הפה ממכה או מפציעה. פניו גסים ומקומטים. אולי פניו נהרסו מבדידות או מהנאות רבות מדי. קשה לנחש מה שוכן בפניו, אך הדבר ההרוס הוא הדבר היפה בהם. היא חושבת שפניו הרוסים ויפים. כשהיא מביטה בו מקרוב, כשהיא יושבת עליו ורוכנת לפנים כדי לנשק אותו, היא חשה רק פחד. כנראה זה פחד שהיא זקוקה לו כי היא מהדקת את שפתיה אל שפתיו ודוחפת את לשונה אל פיו הפתוח. מה היא רוצה? אולי היא לא רוצה דבר לבד ממאהב. אולי היא רוצה לקפוץ לתוך דבר מה מסוכן, שערורייתי, שישנה אותה מן היסוד. הוא יושב על הכיסא ליד המכתבה, לבוש חליפה שחורה וחולצה לבנה מכופתרת, לצווארו עניבה שחורה ששחרר. היא מתיישבת על ברכיו כאילו היו שניהם נאמנים לתמונה שמחכה להם בראי: המוות והנערה.

זו מסיבת השנה החדשה. הוא מביט בשעון היד שלו. השעה אחת עשרה ועשר דקות. הם שומעים את קולות המסיבה. הוא מושיט יד לבקבוק שעל המכתבה, מנער אותו מעט, דוחף מעלה את הפקק, שעף אל התקרה. נשמע קול נפץ. היא קופצת בבהלה, קוראת בקול, הקצף פוגש את צווארה. היא מסמיקה ומסתירה פניה בידיה, אבל הוא הבחין בזה, איך הדם עלה בלחייה. הוא מוזג שמפניה לשתי הכוסות, לוקח אחת ומקרב אותה אל פיה ומוזג את הנוזל אל בין שפתיה. היא לא מצליחה לבלוע הכול וקצף נוטף מהפה שלה. הוא מנשק אותה.

אתה חונק אותי, היא אומרת.

הוא צוחק.

תשקי אותי שמפניה, הוא אומר.

היא לוקחת את הכוס המלאה ומוזגת את הנוזל לפיו. היא מוזגת בנמרצות אבל הוא מצליח לבלוע הכול והיא לוקחת גם את הבקבוק ומוזגת לפיו. הוא בולע ובולע. כמו תעלת ניקוז, היא חושבת.

הם שותים, לוגמים מהבקבוק. הוא שולף מסכה מכיס החליפה שלו, מסכת בד שחורה ובה שני חורים, המכסה את המצח ואת מרבית הפנים. רק האף והפה נותרים חשופים תחת העיניים הכחולות. הוא מביט בה, ועכשיו היא מזהה שמבטו מבוגר. כאילו העיניים האלה היו שם תמיד, בחשכה, תלויות באוויר, בלא פנים, בלא ידיים, שתי עיניים שלעולם לא יעזבו אותה, שלעולם לא תשתחרר מהן. האם הן חלק ממנה? האם מבטה שלה הוא התלוי שם באוויר לפניה? שני האיברים הסגלגלים הנועצים בה מבט, הכרוכים אל גופה, שהכו שורש מחוצה לה, כמו אצבע מלאכותית, הארכה של יד. היא עוצמת עיניים. סליחה, היא אומרת.

הוא מסיר את העניבה, מלפף אותה פעמיים סביב ראשה ושערה. כיסוי עיניים מהודק, כאילו מיד הבין אותה, את משאלתה לחושך, להיעדר עיניים. היא שולחת את זרועותיה לפנים וכורכת אותן סביב ראשו, מצמידה אותו אליה.

הוא קם מהכיסא, מניח לה לשבת בחשכה. שולף ספר מאחד המדפים, מעמיד פנים שהוא קורא מתוכו: אובידיוס כותב שעיוורון מגביר את הרגישות בידיים, הוא אומר. הוא שולף שקית מתוך כיס פנימי, שקית פלסטיק שקופה. הוא מסדר את החומר הלבן בשתי שורות על דף נייר על גבי המכתבה, שֹם קשית קטנה בנחיר שלה. תשאפי פנימה, הוא אומר. הוא דוחף את ראשה מטה אל השולחן והיא שואפת בזהירות דרך האף, נתקפת זיכרון ובו ראשה נדחף אל השלג, איך השלג מילא את פיה ואת אפה, השלג הקר. היא מושכת אותו פנימה ומופתעת מחומו. הוא שורף בנחיריים ובראש, להבה של שלג. היא פוערת את פיה ורוצה לירוק את החוֹם הממלא את גרונה ואת חזהּ. היא יורקת על פניו.

הוא הודף את ראשה לאחור והיא מקשתת את הגב כנגד המכתבה. הוא מפשיל את שמלתה מכתפיה, מושך מטה את החזייה ומסדר שורה לבנה של אבקה בין שדיה. הוא מניח את הקשית בין השדיים הלבנים ושואף פנימה בעוצמה.

מצחה מזיע, נמלא אגלי זיעה קטנים, המתגלגלים במורד כנפות אפה, דוק של זיעה על הפלומה הבהירה מעל פיה. הוא מנשק אותה.

אתה מנשק כמו נחש, היא אומרת.

יש לך לשון נחש.

היא דוחקת את לשונה לתוך פיו והוא נדחק בזהירות לתוכה. מעגל שאי אפשר לשבור, כמו נחש הנושך נחש בזנבו וננשך על ידי נחש בזנבו. כך כאשר הוא נשכב על הארץ והיא מתיישבת עליו. היא רוכנת לפנים ומכניסה לפיה את איבר מינו בעוד הוא מכניס את לשונו לאיבר מינה.

היא מעגלת את שפתיה ומלבישה אותן על הזין שלו, מוצצת אותו היטב. באגודלה ובאצבע היא יוצרת טבעת צרה סביב בסיסו ומושכת אותה מעלה ומטה, לאט ומהר, בקצב משתנה, ומשאירה את פיה פתוח מעל הקצה שאותו היא מרטיבה בלשונה. היא מותחת את לשונה החוצה.

הוא תופס בשערה, בזנב הסוס, ומושך את ראשה לאחור כה חזק עד שהיא נאלצת לעמוד על שש. היא ניצבת כמו חיה על הברכיים ועל המרפקים, שמלתה משוכה מעל מותניה, והוא חיה שנדחקת לתוכה מאחור בעודה זוחלת על הרצפה. היא זוחלת בעיוורון בכיוון המכתבה, תופסת את קצה השולחן בשתי ידיה וקמה בעזרתו. מנורת שולחן, היא מפילה אותה. ניירות ועטים, היא מסיטה אותם הצדה, נשכבת בגבה אל המכתבה ומפשילה את שמלתה.

פייר אָבֵּלָר כותב, במכתב האוטוביוגרפי הארוך שלו מ־1132, "תולדות האסונות":1 "הייתה בפריז נערה ושמה אלואיז, אחייניתו של איש דת ששמו פוּלְבֵּר. הוא אהבה מאוד ועשה כמיטב יכולתו להרחיב את השכלתה. במראיה לא הייתה מן הפחותות ובהשכלתה עלתה על כולן." אלואיז הייתה בת שש עשרה. היא הייתה צעירה בעשרים ושתיים שנה מאָבֵּלָר שהיה המורה שלה ובו התאהבה. הוא כותב במכתב: "באותה עת הייתי מפורסם וצעיר ואף ניחנתי ביפי מראה ולא חששתי שאישה כלשהי שאכבדנה באהבתי, תדחיני." אָבֵּלָר המודע לעצמו, הזחוח ובעל המזג הסוער, נוסע לפריז כדי ללמוד פילוסופיה וכדי לכתוב ספרים. הוא רוצה להיות סופר. הוא לימד וכתב שורה של ספרים בנושא לוגיקה, אבל יותר מכול, מכתבו האוטוביוגרפי, שבו סיפר על יחסיו עם אלואיז, היה זה שהקנה לו מקום בתולדות הספרות: "הלימודים העניקו לנו הזדמנות להתמסר כליל לאהבה ולמקום מחבוא, כפי שביקשה האהבה.

מה אוסיף? לא היה שלב במעשה האהבה שלא ניסינוהו בתאוותנו, ואם יכלה האהבה לגלות דבר מה חריג, ניסינו גם אותו. וככל שהיינו חסרי ניסיון בתענוגות אלה, ככל שהיינו מנוסים פחות בתענוגות האהבה, כך התמסרנו להם ביתר להיטות ולא ידענו שובעה."

החדר חדר צדדי, ספרייה שאת קירותיה מעטר טפט שצבעו בורדו הבוהק במקום שבו האור מהחלון פוגש את הוורדים הרקומים עליו בחוטי כסף. חלון, מסגרת בדיל, אדן רחב, אפשר לשבת שם ולקרוא. אלואיז יושבת שם וקוראת. מדפי ספרים, שִדרות עור של ספרים מקיר אל קיר, מהרצפה עד התקרה. צלוחיות מפליז ובהן נרות בפמוטים, ראי מרובע במסגרת מעוינת מברונזה. ספסל מרופד ועליו כריות מהמזרח. הדפוסים המעטרים אותן זהים לדפוסים על השטיחים המכסים את הרצפה, המונחים שכבה על גבי שכבה וסופגים בשקט את הצעדים הדורכים וחוצים את החדר. כשאָבֵּלָר חצה את החדר הוא סגר אחריו את הדלת. הוא עומד באפלולית מאחורי המכתבה המגיעה לו לגובה החזה. הוא לובש מכנסיים הדוקים בצבע ירוק בקבוק, תחובים במגפי העור המחודדים. חולצה לבנה. אפודת קטיפה כתומה הקשורה במותניו בחגורת עור דקה. פגיון מכסף בנדן, ארנק ורוד למטבעות ובקבוק בושם קטן בעל פקק מוזהב בצורת לב. הוא לא מגולח וכובע עגול שחור חבוש על שערו הכהה הארוך. אלואיז יושבת על אדן החלון וקוראת. היא לובשת חולצה שחורה בעלת שוליים לבנים, שמלה בצבע תפוז בעלת שרוולים ארוכים, ומן החזה יורדת רקמה אל המותניים, ששם הבד העבה של השמלה כרוך בחגורה ארוכה ובקצותיה גדילים. סיכת ראש בשיער שצבעו כצבע החול, נופל על כתפיה. אלואיז קוראת ואינה מרימה את עיניה מהספר: Glossuale super Porphyrium, Logica nostrorum petitione sucirum. האם היא מסמיקה? אָבֵּלָר פושט את מעילו, חולצתו הלבנה פתוחה באזור החזה. הוא מושיט לפנים תכשיט. זו מתנה שהביא לה, לאלואיז. שרשרת כסף, נחש מכסף שנושך את זנבו שלו.

אָבֵּלָר עונד את השרשרת לצווארה של אלואיז, סוגר אותה מאחורי עורפה ומנשק את פיה. מי שנותן מתנות מצפה לדבר מה בתמורה. מה הוא רוצה ממנה? היא מגישה לו בזהירות את לשונה.

מעולם לא נישקה גבר קודם לכן. היא מותחת את צווארה, מאגרפת את כף ידה. מהדקת את ציפורניה הארוכות חזק כל כך עד שעורה נכנע ונסדק. היא מרימה את סנטרה ורואה איך הוא מניח את פניו על פניה: עיניו, אפו, פיו, פניו ממלאים את כל שדה הראייה שלה והיא רוצה להדוף אותו לאחור. היא מנשקת. היא הודפת אותו מעליה ומבחינה בכך שצבעה את לחיו באדום בדם מיָדה.

הוא המורה שלה, אדם שהיא נושאת אליו עיניים ומכבדת. הוא פֶּטְרוּס אָבֵּלַרְדוּס, מחברם של ספרים לוגיים ופילוסופיים, כומר ומרצה ב״אֶקוֹל דו קְלוֹאַטְר״, מוסד הלימודים החשוב ביותר בפריז. הוא בן שלושים ושמונה, שאפתן ובטוח בעצמו, כך אומרים, ונאה למדי, בעיניה. לא רברבן וזחוח, לא נפוח כפי שאמרו לה. דווקא פזיז ופראי, כאילו חי קרוב יותר לטבע מלספרים, קרוב יותר ליער מלכיתות הלימוד, קרוב יותר לחיות מלבני אדם. והאין היא מזהה את עצמה בבדידות הזאת? שערו נופל בחופשיות סביב הפנים הצרים, מכסה רק באופן חלקי את אוזניו הגדולות. מבטו חסר מנוחה, שתי עיניו עוקבות בערנות אחר תנועותיה, ובמסירות, האין מראהו החיצוני מזכיר לה את כלביה, את סוסיה? האופן שבו הוא הולך, תנועתו הנמהרת, כאילו אינו נח לעולם, עומד תמיד על המשמר. לה עצמה יש קשר קרוב יותר לחיות מלבני האדם, הקשר שלה עם כלבהּ, עם סוסהּ. בכל יום אחרי הלימודים היא הולכת עם כלבהּ דרך השדות והיער. הלוא חלמה עליו בהקיץ, חיכתה לו. יש לו פנים יפים וחושניים, היא חושבת. הלוא השמועות מלחשות שהוא מבזבז את כל כספו על הנאות ועל נשים. הלוא הזהירו אותה, אולי כדאי שתיזהר מפניו. הלוא שמעה שהוא אוהב נערות, שהוא מפתה נשים, לא כך? הלוא סיפרו לה שהוא כתב פזמונים ושירים על כך, על אהבתו הרבה לנערות, שיריו מושרים ברחובות: “לֶה דֶה פּוּסֵל“. שיר הנערות הצעירות.

האין היא אחת הנערות האלה? מה היא רוצה ממנו? היא מנסה לשמור אותו במרחק מה ממנה, אבל אז הוא מגיע נרגש ונפעם כולו אל חדר הקריאה שלה, כן, כמו כלבלב הוא מגיע. הוא מניח את ראשו בחיקה, מתיישב לרגליה. הוא פושט מעליה את גרבוניה ואת נעליה ומנשק את ירכיה. היא מניחה לו לעשות זאת.

הם יוצאים לטיולים ארוכים בשדות וביער. האם הוא האיש שחיכתה לו? לא, הלוא חיכתה לבחור שמבין אותה ואוהב אותה. בחור שמבין את ייחודה, את בדידותה ואת השקט שלה. היא חיכתה לבחור שדומה לה, לאח כמעט, אבל אולי הבחור הזה לא נמצא. לא בפריז, לא בכל צרפת. היא חולמת על מסעות, על ביקורים בארצות אחרות, היא מתחילה לקרוא ספרים. היא קוראת בבקרים ובערבים. אחר הצהריים היא רוכבת על סוסהּ בשדות וביער. לפעמים היא מניחה לכלבהּ לרוץ אחריהם, כלב רוח, פֶּרְסֶוָואל בעל הרגליים הארוכות, שמתרוצץ אחריה לכל מקום. היא חיכתה לבחור. עתה היא צועדת לצדו של גבר. הוא יכול להיות אביה, והיא החליטה שהיא מתמסרת לו.

שושנת העמקים. חצב אביבי. כלנית לבנה. דרבנית. סחלב בן־פרפר. נורית המים. נורית השלג. נורית השדה. שחליים ונעלונים.

נרקיסים, לבנים וצהובים. ציפורנים ותלתן. ובגינה: שלגיות וכרכום.

ובגינה:עץ אלון

בריכת מים

חבצלות מים

וקרפיונים

שבילים צרים, מובחנים

שתי וערב בין העציםעצי תרזה

ולִבְנֶה

בין ערוגות הפרחיםורדים

והשיחיםופקעות הוורדים שיחי עוזרד

מגובה נמוךנוטרה דאם

בקצה הפארקהקתדרלה

הצלילים, הצלילפעמוני כנסייה

חצוצרותמוזיקאים מנגנים

בחמת חלילים ובלאוטהרחוב מנסטרֶל

נבל ושירהלֶה דֶה פּוּסֵל

הם מטיילים בגינה. זה לצד זה בפארק, אָבֵּלָר הגבוה, שערו הארוך, ואלואיז הצעירה שמחזיקה אותו ברצועה בלתי נראית, קשר משונה שקשרה סביב צווארו. רוח מנשבת מפעם לפעם בשערו השחור, מסיטה אותו אל פניו ומכסה את עיניו הגדולות. המבט שלו חסר מנוחה וחד, זוג עיניים כחולות העוקבות אחריה בערנות ובמסירות. הוא באמת דומה לאחד הכלבים שלה, האופן שהוא מזיז בו את ראשו ומנער את שערו הסתור מעל פניו. אז הוא מביט בה כדי להבין באיזה כיוון היא רוצה ללכת, עוקב אחר תנועותיה ודחפיה, אוזניו כרויות לקטן שבשינויים בקולה, במצב רוחה, כאילו הוא מצפה שתקרא לו פתאום ושתצווה עליו לשבת.

הם מתיישבים בצִלו של עץ התרזה. גלימתו הכחולה של אָבֵּלָר — הוא מתיר אותה בצווארון ופורש אותה על פני הארץ כשטיח. אז הוא פותח את אחד הספרים שהביא, כאילו השיעור נמשך כאן, בפארק, תחת העץ. המורה ותלמידתו. הוא פותח את הספר וקורא בקול רם מתוך כתביו של אובידיוס:2

אך הגבר הוותיק יאהב אותך באטיות ובחוכמה,

בסבלנות אין קץ, ששום טירון לא יוכל לה.

כן, הוא יבער בלהבות לוחשות,

כמו חציר שעודו לח, או עץ שזה עתה נגדע על צלע הר.

זו אהבה בת קיימא,

כל דבר בלתה יהיה קצר ומהיר.

הפרי מרקיב כה מהר, הזדרזי לקוטפו!

אם פנייך יפים אף הם, שכבי על גבך

או הפני אותו אליו, אם כך תתענגי יותר.

את, היפה, בצדודית גופך הרזה והארוך,

ודאי שצווארך מכופף שעה שברכייך לוחצות על הסדין.

אם מותנייך גמישים ושדייך מושלמים, אחזי בקצה המיטה ישירות לפני גבר עומד.

לוונוס משחקים אלפי, ואת המתיש פחות מכולם תשחקי את אם הנחת את גופך לצד גופו.

אם באה לך אביונתך היהני ממנה עד לשד עצמותייך, לא ייהנה הגבר מהמעשה יותר ממך.

התירי רסן לאנחותייך המפתות וללחישותייך.

בשעת מעשה האהבה עלייך לפלוט דיבורים חצופים יותר.

ואז חרטי לך על גביע: את הכול למדתי מאובידיוס.

מהמקום שהם יושבים בו מוגנים — תחת עץ התרזה שעלוותו כה רחבה וכבדה עד שהיא משווה לעץ צורה של בית, של מחבוא — הם רואים את ביתו של דודהּ של אלואיז. הם מחכים שהוא יכבה את הנרות ויעלה במדרגות אל חדר השינה שבקומה העליונה. או אז יצאו ממחבואם ויחזרו אל הבית, שם יינָעלו בספרייה. אלואיז תתפשט, היא תעמוד עירומה לפני אָבֵּלָר. היא רוצה להפתיע אותו. היא רוצה להראות לו שאינה עוד נערה בורה וחסרת ניסיון, שהיא יותר מתלמידה שלו בלבד. נערה צעירה שמחכה להתפתות, שיבוא המפתה, היא רוצה עוד דבר. היא רוצה לנשל אותו מכוחו, להיראות אמיצה וחזקה ממנו. כזו היא אלואיז. היא יושבת על הרצפה, פושטת את גרבוניה. היא פורמת את הקשר בשמלתה ומפשקת את הבד, בתנועה מגושמת, מעולם לא התערטלה למען איש קודם לכן. היא מושכת את גופייתה מעל ראשה, זו מסתבכת בשערה. היא קורעת אותה מעליה, מנסה להזדרז, זה צריך לקרות מהר. היא רוצה לזחול החוצה מתוך הבגדים, לזחול על הארץ ולחבק את רגליו. היא רוצה להפיל אותו ארצה. היא רוצה לזחול עליו, והיא רוצה להפוך לאדם אחר.

אלואיז כבר אינה יודעת איך היא צריכה להתנהג. היא פשוט משליכה עצמה על אָבֵּלָר, מפילה אותו אפיים ארצה ורוכנת מעליו כמו בקטטת בנים. היא מרתקת אותו ארצה, מהדקת את מפרקי ידיו אל הרצפה. היא מנשקת ומלקקת את פניו. נושכת את שפתו. נושכת את לחיו. היא מתנשפת באוזנו, קוראת בשמו באוזנו, מצליפה בפניו בשערה. היא מצמידה את כף ידה אל פיו, מתיקה את נשימתו. היא רוכבת עליו כפי שדמיינה בעבר שתרכב על בחור, על גבר, על חיה. היא נאחזת בקצות שערו הארוך בשתי ידיה ורוכבת עליו כאילו היה סוס, והיא צווחת וקוראת ואז היא נהדפת לאחור, היא רוכנת שוב לפנים ומתגלגלת אפיים ארצה, ובזאת מבתקת את מסך ילדותה.

חגיגות השנה החדשה. הם יושבים זה לצד זה בספרייה. הוא מביט בשעון היד, עוד מעט השעה שתים עשרה. היא חובקת את כתפו בזרועה, מושכת אותו אליה. ראשו נח על חזהּ החשוף.

אני אוהב אותך, הוא אומר.

מוקדם מדי לומר דברים כאלה. אני לא אוהבת שאתה מדבר שטויות, היא אומרת.

את הבחורה הכי יפה שפגשתי בחיים.

בטח כבר אמרת את זה, היא אומרת.

נכון, אמרתי, אבל זה לא אומר שזו לא האמת.

כמה חברות היו לך? היא שואלת.

הוא מושך בכתפיו.

שלוש, הוא אומר. אולי ארבע, אולי יותר, תלוי למה את קוראת חברה. מעולם לא אהבתי מישהי, לא ברצינות. הייתי מאוהב, אבל לא אהבתי.

מעולם לא?

מעולם לא.

אז אתה בטח לא מסוגל לאהוב, היא אומרת.

לא קל לאהוב, הוא אומר. כמה חברים היו לך?

היא מסמיקה בפעם השנייה, ופתאום הוא מבין שהיא לא הייתה עם מישהו מתוך אהבה מעולם, שאולי מעולם לא היה לה חבר.

לא מגלה, היא אומרת.

כל כך הרבה? הוא אומר.

עכשיו היא מנסה להכות בו, מנופפת את אגרופיה בעיוורון באוויר. הוא חומק ולוכד את ידיה.

סליחה, הוא אומר. אני אפסיק לדבר שטויות. בואי נצא ונצטרף אל האחרים.

זיקוקי השנה החדשה נשמעים כבר בשמים, שורקים מעל גגות הבתים. הוא מסיר מעליו את המסכה, מתיר את העניבה שקשר סביב עיניה. היא קמה על רגליה ומאבדת את שיווי המשקל, מתנודדת קמעה וכמעט מועדת. הוא מזנק לפנים ותופס אותה.

את מרגישה בסדר? הוא שואל.

קמתי מהר מדי, האור הפתאומי... אני מתעלפת בקלות, היא אומרת.

הוא נמלא רכות עזה כלפיה, הוא כורך סביבה את זרועו ומרגיש בה רעד. הוא מעביר את ידו בשערה, מנשק את לחייה כאילו היא כבר חברתו, האישה הקרובה אליו ביותר, אהובתו. זה קרה מהר כל כך, בפתאומיות כזו, ובעוצמה, הוא לא ידע עד כמה התגעגע אליה, עד כמה היה זקוק לה.

הם עומדים על המרפסת המשקיפה אל העיר, מביטים בזיקוקי דינור הנוֹרים מהכיכר המרכזית ומהמקומות הגבוהים במרכז העיר. הוא לא רוצה לשחרר את אחיזתו בה. הוא מחבק אותה חזק בחושך ובקור על המרפסת, שבה הם מוקפים חברים, שמתחבקים זה עם זה ומתנשקים, משיקים כוסות ומאחלים זה לזה שנה טובה.

שנה טובה, הוא אומר.

אני לא יכולה לפגוש אותך שוב, היא אומרת.

הם עומדים על המרפסת ומביטים במטחים החגיגיים הנדלקים וכבים בשמים. רואים איך השנה החדשה משוגרת אל על ומתפזרת בשפע כוכבים בוערים המשמיעים קולות נפץ רמים ואז נופלים וכבים. איך הכול כבה ונגמר באותו רגע שבו החל. לפני דקות אחדות הוא היה צעיר, עכשיו לפתע הזדקן, הוא עוטה את גילו האמתי.

הוא ממהר להביט סביבו כדי לראות אם מישהו היה עד לזה, לגילו המבוגר, לזקנה שקפצה עליו. הוא מעולם, בשום שנה, בשום שנייה, לא הרגיש שונה מחבריו. עכשיו הוא רואה בבירור שהוא מבוגר מהם. הוא רואה זאת באור השנה החדשה, בקץ הבלתי צפוי והפתאומי הזה, שהגיע במהירות ובחדות ועל לא עוול בכפו, כהרף עין, כמו אל מישהו שפותח דלת ולהפתעתו ניצבת מולו מראה החושפת את פרצופו של הפולש. אני לא יכולה לפגוש אותך שוב.

פניו נופלים. גווֹ נסדק והוא נשען בכבדות על זרועותיו. פיו רפוי, פעור למחצה, כאילו הסנטר השתחרר מהלסת. הוא מתקשה לדבר, לנסח משפט, הוא לא יודע מה לומר. עיניו לחות ומבטו אבוד, מצחו מזיע ושערו רטוב מזיעה. חולצתו לחה על חזהו ובבתי השחי. הוא מפשפש בין כפתורי המקטורן ומנסה להדליק סיגריה, ידו רועדת. הוא שומע את הצחוק ואת הברכות סביבו, הוא מתקשה לעמוד על רגליו. מתחשק לו לקרוס, לצלול ראש אל רצפת הבטון. פניו ושיניו יתנפצו על הרצפה. הוא רוצה שהיא תרחם עליו. הוא מאבד אחיזה ופתאום נמלא בושה, זעם אלים גואה בו. הוא קורע את עצמו ממנה, נדחק בין האנשים במרפסת וממהר פנימה אל הסלון, שם המוזיקה רועמת. אחדים רוקדים, אחרים עומדים צמודים לקירות ושותים או יושבים על הספה ומעשנים. אחדים עומדים ויושבים במטבח ומדברים, אחרים מסתובבים בדירה ומרעישים כמו שיכורים. נמאס לו, נמאס לו מהמסיבה ומהמהומה, נמאס לו מהנעורים ומההשתטות, הספיק לו והוא רוצה הביתה, לצאת מכאן הביתה. הוא יוצא אל המבואה ומחפש את מעילו בין כל המעילים הזרוקים בערמה על הרצפה. הוא מרכיב את משקפיו, רוכן לפנים ומפשפש בערמה. מוצא את מעילו, את התיק ואת הצעיף, כורך אותו סביב צווארו, וכאשר הוא עומד להסיר את משקפיו היא נעמדת מולו במסדרון הצר.

סליחה, היא אומרת.

ולמשמע הסליחה הזאת, בלי כל שליטה, הוא פורץ בבכי, כאילו דבר מה קשה מאין כמותו התמוסס במקום כלשהו בתוכו וזולג עכשיו מבעד לעיניו. הוא לא מצליח לרסן את זה, להסתיר את זה, עדשות משקפיו מגדילות את עיניו ואת דמעותיו. כל פרצופו ודאי נראה בוכה, ספוג גדול בעל עיניים נפוחות גדושות מים זולגים.

היא מחייכת. משפילה את עיניה.

לא התכוונתי לומר את מה שאמרתי. זה פשוט נפלט לי, נבהלתי פתאום, אולי קצת באיחור, הייתי צריכה לעצור אותך ואת עצמי, כשישבנו שם בחדר, אבל לא יכולתי. היא שואפת אוויר ופולטת אנחה עמוקה. לא רציתי, היא אומרת.

הם מהלכים יחדיו ברחובות העיר, נגד זרם הפרצופים והידיים והרגליים ההולך ונדחק אל מרכז העיר. שם מתאסף ההמון והולך וצף בתוך ים של רעש ושל זבל. שלג מתחיל לרדת, פתיתים קלים ולבנים שמוארים לרגע בפנסי הרחוב לפני שהם נערמים כשטיח לבן שנרמס ומתלכלך תחת מגפיים וצמיגי מכוניות, תנועת העיר. הם עולים במדרגות בכיוון כנסיית יוהאנס, חולפים על פני הבית ברחוב וֶסְטְרֶה־טוֹרְג, עולים במדרגות מתחת לעצים, דרך מעבר הקשתות ואל עבר הגשר, יד ביד חוצים את הגשר ויורדים בפנייה חדה אל הרחוב שאני מכיר היטב, רחוב מיכאל קרוהן. אנו חולפים על פני כנסיית סנט מרקוס וממשיכים במדרכה הנמתחת בין שתי חומות משני עברי הרחוב הצר והארוך. פעם היו בו מגורי פועלים והיום אלה מגורי סטודנטים. פעם היו בו מספנות ובתי מלאכה והיום יש בו אזורים נרחבים נטושים ובהם צריפים מטים לנפול וסככות ריקות. אלה ניצבים ליד שפת המים כמו קליפות ריקות. עדיין רואים איפה היו הרמפות והמנופים, מסילות שעליהן גררו את הספינות אל היבשה, לפני שהחלו בעבודות הרגילות. אולמות מסגֵרוּת לשלדי האניות, סדנאות עבודה למנועים ולגופי כלי השיט. אנו חולפים על פני בנייני הלבנים והכניסות הראשונות אליהם, מספר חמישים ושבע, חמישים וחמש וחמישים ושלוש, מספר חמישים ואחת. שם יאנֶה עוצרת ושולפת את המפתחות לדלת הכניסה. אנו עולים במדרגות לקומה השלישית, פותחים את הדלת ונכנסים אל הדירה הקטנה ובה סלון, חדר שינה, מטבח וחדר רחצה. בסלון יש ספה חומה בהירה מתחת לחלון, שולחן קטן, טלוויזיה ומדפים, ספרים, מסודרים על המדפים ומונחים על השולחן ועל הכיסאות, על הרצפה ועל אדן החלון, על שידת הלילה ובמיטה, מיטה זוגית, מתחת לחלון חדר השינה. ארון בגדים בקיר ממול. שולחן כתיבה, מנורה. כלי הכתיבה הרגילים, דפים לבנים, פנקסי רישום. עטים ועפרונות. סריג תלוי על גב הכיסא. דלת היוצאת אל המטבח הפונה אל הנמל. שולחן המטבח ושני הכיסאות, החלון הפונה אל הים. כבר הייתי כאן פעם, בצד הנגדי של הכביש, קומה אחת למעלה, אותו המטבח, אותו הנוף. הנוף אל הנמל ואל המספנות ואל כל מה שקשור כל כך לעבר שלי.


1 כל הציטוטים של אָבֵּלָר בספר זה לקוחים מתוך ״מכתבי אָבֵּלָר ואלואיז״, שתרגמה מלטינית שולמית שחר. הספר ״מכתבי אָבֵּלָר ואלואיז״, יצא בהוצאת כרמל ב־1977 ובהוצאה מחודשת ב־2016 בסדרת ״מפרשים״ בחסות מרכז הספר והספריות.

2 מתוך ״אמנות האהבה״ (Ars Amatoria) מאת אובידיוס, 1 לפנה״ס − 1 לספירה.