הז'אנרים
כל הז'אנרים

אין תגיות זמינות


דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
5 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
1
0
פר גינט
הנריק איבסן

פר גינט

הנריק איבסן

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
5 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
1
0

במקום 32 

16 

במקום 32 

16 

גודל (עמ'): 262
מו"ל: לוקוס

תקציר

אוסה: פר, אתה משקר!
פר: בכלל לא!
אוסה: באמת? אז תן שבועה!
פר: מה שבועה?
אוסה: הנה, נבהל לו! / רק שקרים, שטויות, בועה!
פר: זאת הכי אמת שיש!
אוסה: פוי! מול אמא? תתבייש! / חודש - כשיש עבודה! - / רץ בשלג - ״צד אייל!״ / וחוזר - שלא נדע! - / בלי רובה ובלי שלל /רק מעיל מרוט, קרוע! / אבל מה הכי גרוע? / שק של סיפורי בדים / כמו של גדול הציידים!... / נו, פגשת ת׳אייל?
פר: על הרכס.
אוסה: אלא מה!

״פר גינט״ (1867), המחזה האחרון שכתב איבסן בחרוזים לפני שפנה לכתוב את הדרמות שהפכו אותו לאבי הריאליזם המודרני, הוא סיפור חייו של פר, מנעוריו ועד ערוב ימיו.


פר גינט מתחיל את דרכו כעלם בודה מעשיות, פרחח כפרי שחוטף כלה מחתונתה, נמלט מכפרו ובהמשך אף עוזב את ארצו. עם החיים, פר הופך לקרייריסט, אופורטוניסט ואיש חסר עקרונות. בסוף ימיו הוא שב לארצו כאיש זקן ונאלץ להביט אחורה על חייו ולתת עליהם דין וחשבון.


הנריק איבסן


הנריק איבסן (1828-1906), גדול המחזאים הנורבגיים והיוצר ששינה את פני התיאטרון בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. בין מחזותיו: "בית בובות", "רוחות", "אויב העם", "האישה מן הים", "הדה גאבלר", "איולף הקטן", "כשאנו המתים מתעוררים".
________________________________________
על המתרגם
דורי פרנס, מלחין ומתרגם מחזות לתיאטראות השונים בישראל. הביא לדפוס ממחזותיו של נסים אלוני. בין היתר ערך ותרגם את הספר "מכתבים" מאת גוסטב פלובר ותרגם את "סיראנו דה ברז׳ראק" מאת רוסטאן.

המשך קריאה
  • ISBN: 1398-6
  • גודל (עמ'): 262
  • מו"ל: לוקוס
  • יצא לאור ב-: 28/04/2016
  • שם המחבר: הנריק איבסן
  • תורגם ע"י: דורי פרנס
  • זמין להשאלה: כן

תמונה 1

צלע גבעה מיוערת ליד החווה של אוֹסֶה. קרוב — נחל, ומאחוריו טחנה ישנה. יום קיץ חם. פֶּר גינט, בחור חסון כבן עשרים, יורד בשביל; אוֹסֶה, אמו, נמוכה וקטנה, אחריו, גוערת.

אוֹסֶה:

פֶּר, אתה משקר!

פֶּר:

(בלי לעצור) בכלל לא!

אוֹסֶה:

באמת? אז תן שבועה!

פֶּר:

מה שבועה?

אוֹסֶה:

הנה, נבהל לו!

רק שקרים, שטויות, בועה!

פֶּר:

(נעצר) זאת הכי אמת שיש!

אוֹסֶה:

פוי! מול אימא? תתבייש!

חודש — כשיש עבודה! —

רץ בשלג — “צד אייל!“

וחוזר — שלא נדע! —

בלי רובה וּבלי שלל,

רק מעיל מָרוּט, קרוע!

אבל מה הכי גרוע?

שַׂק של סיפורי בדים

כמו של גְדול הציידים!...

נו, פגשת תָ‘אייל?

פֶּר:

על הרכס.

אוֹסֶה:

(בצחוק של לעג) אלא מה!

פֶּר:

בַּשלגים חפר גומה,

בין שיחים, בַּכּפור מעל,

עשבים הוא שם ניסה

לְלַחך —

אוֹסֶה:

כן, אלא מה!

פֶּר:

טוב, עצרתי תַ‘נשימה.

שם! — נשמע גירוד פרסה.

ואז קרן בִּצבְּצה.

התקדמתי לְפָנים,

על בִּטני, בין אבנים,

והִגנבתי הֲצָצה:

לא ראית אייל שמן,

רך כל כך — לא ייאמן!

אוֹסֶה:

בטח לא!

פֶּר:

יריתי! פַּחחח!

הוא מועֵד, נופל מהר,

אך ברגע שצנח —

על גבו אני דוהר,

ותופס לו אוזן שמאל, אֶת

הסכין אל הגולגולת

מכַוון לנעוץ בו — כך! —

היי! שואג לו הפרחח,

על רגליו קופץ מיד

בִּתנופה חדה כזאת —

סכיני עף מן היד,

אֶת מותנַיי כבר אוחזות,

כמו בִּצְבת, קרניו. כעת

אין מוצָא, ממש מבעית.

אז, לפתע, הוא שועט

בַּמדרון — טיסה פראית.

אוֹסֶה:

(בעל כורחה) אלוהים ישמור!

פֶּר:

ראית

את הרכס? תָאֲרי:

קילומטר הררי,

כמו קלשון חד, רצחני.

אם למטה מסתכלים

מן הצוק הקרחוני —

בין אֲפור סלעים — גלים

אפלים של אגמים,

רְדוּמים, עגומים,

אלף מטר מִמרומים!

שנינו דוהרים למעלה,

רוח משַסעים — והלאה.

על שום סוס לא טסתי ככה!

מול עינינו הִבהובים:

אש השמש מתלקחת;

חוּם כהה של גב עורבים

בחלל תחתינו חג

אל המים הרחוקים.

הוֹפּ! חולפים! — וזה כבר פג.

על החוף — שם — מתרסקים

גושי קרח; פה — דממה:

רק צללים וערפילים,

מְזַמרים, מְחוֹללים,

שאֶראה ושאֶשמע.

אוֹסֶה:

(מסוחררת) אלוהים!

פֶּר:

פתאום ניתֵר

עוף־שלגים שהסתתר

תחת רגל האייל.

הוא פִּרפּר, קִרקר, רעד.

האייל המבוהל

מן הצוק כמעט מעד —

אז פנה, זינק פתאום —

שנינו יחד לַתְהום

ארצה צוללים סחור־סחור!

(אוֹסֶה מסתחררת, נוטה ליפול, אוחזת בגזע עץ. פֶּר ממשיך)

מאחור — קיר הר שחור,

מִלְפנים — אינסוף חלל!

את הערפל הפרדנו,

להקת שחפים הפחדנו,

שֶבּרחה עם הרוחות

בִּצרחות וּבִצווחות.

עוד נפלנו! בַּמרחק

משהו לבן בהק

כמו מין בטן של אייל...

זו הִשתקפוּתנוּ, אימא,

שהמריאה לה קדימה,

ונסקה מן המצולה

באותו סחרור מדהים

כמו ששנינו בִּנְפילה.

אוֹסֶה:

(נשימתה נעתקת) פֶּר! ספּר! איי אלוהים!

פֶּר:

תת־אייל ועל־אייל

התנגשו, סְבוּכי קרניים,

אז ניתז קצף של גל.

וְ — אנחנו כבר בַּמים!

עד לַחוף שם, הצפוני,

הוא חתר, עליו אני,

והביתה בריצה

באתי —

אוֹסֶה:

נו, והאייל מה?

פֶּר:

הוא? אה, הוא עוד בטח שם, אה?

(נוקש באצבעותיו)

תמצאי — תיקחי, רוצה?

אוֹסֶה:

לא שברתָ שום יָרֵך?

השִדרה לא התעקמה?

בַּצוואר שום נזק אין?

אלוהים שיִתבָּרֵך,

איך הצלתָ לי תַ‘בּן!

המִכנס קצת מרופט,

אבל מה, למי אכפת,

כשחושבים איך שכמעט

מִנפילה כזאת — איך — מה —

(לפתע נעצרת, מביטה בו בעיניים פעורות ופה פעור; לרגע ארוך אין לה מילים, ואז היא מתפוצצת):

איי, אתה רמאי פרוע!

לא מפסיק לרקום שקרים!

זה סיפור שעוד סיפרו — אה!

כשהייתי נערה —

פַּרגיוֹנֶת בת עשרים!

הצייד שם — זה קרה

לוֹ — ולא לךָ!

פֶּר:

גם לי!

זה חזר, קורה! אז מה!

אוֹסֶה:

זה קורה, כן, שגוּזמָה

ישישה, גְוִויַית דחליל,

מְחַדְשים — שיפוץ כללי —

וּמסווים אותה כליל.

זה מה שאתה עושה,

מְיַיפֶּה וּמכסה

עם עורבים חוּמים, גלים

ועוד אלף הבלים,

מכשף וּמסלף

שאפשר להתעלף,

מי יכול בכלל לזכור

מה מוּמצא, מה המקור!

פֶּר:

לוּ אמר לי גבר ככה

הוא היה כבר בְּאִשפּוּז!

אוֹסֶה:

(מייבבת) הלוואי הייתי נחה

בשלום עם אבותיי!

כל דמעה, תפילה — בִּזבּוז!

פֶּר, אתה אבוד ודי!

פֶּר:

אימא יקרה, קטנה,

את צודקת, מסכנה.

תירגעי, חַייכי לי...

אוֹסֶה:

שקט!

איך אפשר להיות צוחקת

כשיש בן חזיר כזה?

אין סיבה שאלמנה

תמָרר כל כך כשבְּנה

רק מבִיש וּמבַזה?

(מייבבת שוב) מה נשאר לַמשפחה

מִזְמן שֶפע של סַבְךָ,

רַסמוּס גינט? כל השַׂקים

של זהב כולם ריקים!

את הכול אביך ז“ל

רק בִּזבּז עד שאזל,

בִּקניות של קרקעות

איפה לא, וכִרכּרות...

איפה, איפה הכספים

שהוציא על נשפים,

עם אורחים אשר זורקים

על הקיר כוס, בקבוקים?

פֶּר:

שלג דְאֶשתָקַד נָמַס!

אוֹסֶה:

אימא מדברת! הס!

כל חלון סדוק, פתוח,

בִּמקומו סמרטוט מתוח,

הגדֵרות שבורות, הַדיר

סתם פָּרוּץ אל האוויר,

השׂדות מזמן שְׂדות בּוּר,

וצווי עיקול באים —

פֶּר:

די, מספיק עם הבִּרְבּור!

כבר היו זמנים רעים

וּפתאום — מזל טוב, הֵא לך!

אוֹסֶה:

פה בִּמקום מזל יש מֶלח.

אח, אתה ליצן נועז,

ושחצן ממש כמו אז,

כשהכומר מן העיר

קוֹפֶּנהָגֶן כאן טייֵל.

“מה שמך, ילדון?“ שואל,

וּמכריז:

“אין נסיכים

כה פיקחים גם בַּכְּרָכים.“

על השֶבח המסעיר

הוא קיבל סוס, מרכּבה

מאביךָ כְּטובה!

איי, היה זמן מהמֵם פה!

כומר, קָפּיטן וּגביר

באו כאן כל יום לִשׂרוף

זמן, לִזלול, לשתות, לִטרוף!

כן, כשהמזל מאיר

חברים יש — קיר לקיר.

איך עכשיו שומֵם, דומֵם פה

מהיום ש“אדון מיליון“

לִנדודיו יצא, אביון...

(מוחה את עיניה בסינר)

אח, אתה בריא כמו שוֹר

וצריך לתת משענת

לְאִמךָ המזדקנת,

בַּחווה קצת לעזור,

את שְׂריד הירושה לשמור...

(מייבבת שוב)

שום עזרה, טיפת מָזוֹר

אין לי מִצִדךָ, חמור!

רק רובץ ליד האח,

מחטט בַּגחלים,

מתקוטט עם כל פרחח,

וּמפחיד את הנערות

כשבַּכּפר מחוֹלְלים,

ועושה לי ים צרות —

פֶּר:

(מתרחק) די!

אוֹסֶה:

(הולכת אחריו) תגיד שלא אתה,

פֶּר, התחלת בַּקטטה,

משוגע עם ריר נשפך,

כשהחלפתם אגרופים

כמו כלבים מטורפים?

מה, לְאַסְלַק הנַפָּח

לא הצלחת לשבור זרוע —

נו, או לפחות לקרוע

איזו אצבע? מה, לא כך?

פֶּר:

מי מכר לך תַ‘שטויות?

אוֹסֶה:

(לוהטת) בְּנות הכפר שמעו צרחה!

פֶּר:

(משפשף את מרפקו) בטח, זה יכול להיות,

תַ‘צרחה שלי.

אוֹסֶה:

שלך?

פֶּר:

אימא, לי הרביצו, איי.

אוֹסֶה:

מה זה?

פֶּר:

הוא ספורטאי.

אוֹסֶה:

ספורטאי?

פֶּר:

אַסְלַק. תסמכי עליי.

אוֹסֶה:

אח, בושה! טפוּ, זאת בושה!

שֶכזה כלום, נְמוּשָה,

אפס ושיכור מוּשתן,

הוא עשה אותך קטן!

(שוב מייבבת) כבר סבלתי בימיי,

אבל זה יותר מדי,

ביזיון, חרפּה, אות גנאי!

הוא ספורטאי? נו, ואתה מה?

חלַשלוּש? איי, למה, למה?!

פֶּר:

בי מַכּים, אני מַכֶּה,

מה שבטח — היא תִבכה.

(צוחק) אימא, תחייכי!

אוֹסֶה:

מה יש?

שֶקר שוב?

פֶּר:

הפעם — כן.

די דמעות, מה את בוכה? עִם

זה — תראי תַ‘מלקחיים —

(מקמץ את אגרופו השמאלי)

הנַפּח כּוּפף, מסכן,

וְ — פּטיש ימין פּיטֵש —

אוֹסֶה:

כן, תמשיך, בריון טיפש,

ותביא לי מצֵבה.

פֶּר:

לא־לא, את יותר שווה,

פי עשרים — לא, פי אלפיים.

אימא מותק מכוערת,

כל העיר — תקשיבי, גברת —

עוד תִכרע מוּלך אפּיים.

רק חכי עד שאַגשים

משהו כביר, מרשים!

אוֹסֶה:

(נושפת בבוז) בטח!

פֶּר:

(נושפת בבוז) ב) ב מי יודע מה

עוד יקרה?

אוֹסֶה:

שמענו, כן!

קודם בתור הגשמה

תַ‘מכנס שלך תַקן!

פֶּר:

(בלהט) אהיה מלך, קיסר!

אוֹסֶה:

לא,

הוא איבד מה שנשאר לו

מהשֵׂכל, הבּוֹרא!

פֶּר:

תני לי זמן! זה עוד יִקרה!

אוֹסֶה:

איך אומר פתגם קדמון?

“תנו לי זמן — אבנה ארמון“.

פֶּר:

עוד תִראי!

אוֹסֶה:

די, תירגע!

הבחור הוא משוגע.

עוד הייתה טיפת תקווה

אילו לא בזבזתָ סתם

זמן על הֶבל מטומטם

וקשקוש קש וּגבבה.

הקטנה מהחווה

שם בהֶגְסְטָה חיבבה

את כבודו. יכולת בטח

שם לִזכות באיזה נתח.

פֶּר:

את חושבת?

אוֹסֶה:

היְשישוֹן

מול בִּתו חסר אונים.

הוא עקשן, אבל מולה?

לא, מול אִינְגְרִיד אין מילה.

היא צועדת מִלְפנים,

הוא נִשׂרך, רוטן, טיפשון.

(מתחילה שוב לייבב) רק תחשוב, פֶּר! הָרָרים

של כספים, כולל חווה!

לוּ הקדשת מחשבה

כבר נופפתָ עניבות

של חתן בִּמקום סחבות.

פֶּר:

(מהר) טוב, לַדרך! מְחַזרים!

אוֹסֶה:

איפה?

פֶּר:

הֶגְסְטָה.

אוֹסֶה:

איי, אומלל!

אין, השער שם ננעל.

פֶּר:

למה?

אוֹסֶה:

תן להתאושש...

די, אבוד, זה הִתפַקשש.

פֶּר:

איך — ?

אוֹסֶה:

כבודו היה עסוק

בְלִרכוב אַיָּל על צוק —

אז זכה בה מַאדְס, מַאדְס מוֹאֶן.

פֶּר:

הוא? אוויל מֵראש עד בוהן?

אוֹסֶה:

הוא יהיה חתן שלה.

פֶּר:

כבר מביא סוס, עגלה,

תחכי. (מתחיל ללכת)

אוֹסֶה:

החתונה

כבר מחר. חסוֹך טִרחה.

פֶּר:

אני שם הערב! נא!

אוֹסֶה:

לא מספיק לי מבוּכה?

כמה עוד, פֶּר, תְדרדר?

פֶּר:

לא לדאוג, זה יסתדר.

(צוחק וצועק בבת־אחת)

דִיוֹ, אימא! הוֹפּ, טָסים,

בלי סוסים או היסוסים!

(מניף אותה באוויר)

אוֹסֶה:

אַרְצָה!

פֶּר:

לא! על זרועותיי

את תבואי לַמסיבה!

(הוא נכנס לצעוד בנחל)

אוֹסֶה:

אדוניי! הצילו! די!

פֶּר, אנחנו עוד נטבע!

פֶּר:

לי נועד סוף נַעֲלֶה

פי כמה.

אוֹסֶה:

כן:

תיתָלֶה!

(מושכת בשׂערו)

פֶּגע רע!

פֶּר:

לא לטלטל!

פה חָלָק, בּוֹצי, רטוֹב!

אוֹסֶה:

קוף!

פֶּר:

כן, תפתחי פֶּה, טוב,

זה בטוח לא קוטל!

כאן רדוד... זה משתפר...

אוֹסֶה:

אל תפיל אותי!

פֶּר:

אל־על!

נשחק אייל וְפֶּר.

אַת פֶּר, ואני אייל.

אוֹסֶה:

מי אני וּמה אני...

פֶּר:

יַבָּשה! תִתכונני!

(צועד אל החוף)

תנשקי את האייל

כְּתַשלום על העמל.

אוֹסֶה:

(מרביצה לו) הנה, קח תודה נֶחמֶדֶת!

פֶּר:

איי! תשלום נדיב!

אוֹסֶה:

לרדת!

פֶּר:

בַּמסיבה שם! אַת כריש:

תהיי נציג שלי.

שַכנעי תַ‘שבר־כלי

שמַאדְס מוֹאֶן גולם־איש —

אוֹסֶה:

אַרְצה!

פֶּר:

ותִמְני כל תו

של פֶּר גינט וּסגולותיו!

אוֹסֶה:

סְמוך עליי שאֲתָאֵר.

אֲצַייר דיוקן פאר,

רגל, ראש עד שערות,

אֲקַטלֵג לו בִּפרוֹטרוֹט

כל טריק־שד שלך, ליצן —

פֶּר:

ככה?

אוֹסֶה:

(בועטת) כלום לא אֲכַסה,

לא אסתום עד שיְשַסה

תַ‘כלבים כמו בקבצן.

פֶּר:

הממ, אלך לבד, נראֶה לי.

אוֹסֶה:

אני באה! לא לברוח!

פֶּר:

אימא מותק, אין לך כוח!

אוֹסֶה:

אין? כמו שעכשיו חוֹרֶה לי

תֵן סלעים — אני גורסת,

אבנים — אכתוש בַּלסת!

אַרצה!

פֶּר:

תני רק הבטחה —

אוֹסֶה:

לא, אני באה אתך,

לפַרסם אותך תִפארת —

פֶּר:

לא, תודה. פה את נשארת.

אוֹסֶה:

שם, לַחגיגה!

פֶּר:

שלילי.

אוֹסֶה:

למה, איך אתה תמנע?

פֶּר:

אַת — לְגג הטחנה!

(מרים אותה לשם. אוֹסֶה צורחת)

אוֹסֶה:

מַטָּה!

פֶּר:

את תקשיבי לי?

אוֹסֶה:

פּיש־פּיש!

פֶּר:

פּיש־פּיש! אימא, באמת —

אוֹסֶה:

(משליכה עליו קווצות עשבים)

פֶּר, תוריד אותי כעת!

פֶּר:

אני לא כזה אמיץ.

(מתקרב) שבי שם דום, אני ממליץ,

בלי לבעוט, בלי נפנופים,

בלי לתלוש תַ‘רעפים.

אם תֹאבַד לך אחיזה

עוד חלילה —

אוֹסֶה:

מנוּול!

פֶּר:

הוֹפָּה, לא לבעוט!

אוֹסֶה:

חבל

שמִזמן בִּימי הסבתא

לא נִקטפתָ ונֶחטפתָ!

פֶּר:

אימא‘לה!

אוֹסֶה:

טְפוּ!

פֶּר:

את צריכה

לאחל לי הצלחה.

תאחלי?

אוֹסֶה:

אני צריכה,

קָניבַּל, למחוץ אותך.

פֶּר:

אימא יקרה, כל טוּב.

תחכי קצת, ואשוב.

(מתחיל ללכת, אך פונה להניף אצבע באזהרה)

לא לַ‘שׂות מהפכה!

(הלך)

אוֹסֶה:

פֶּר!... הולך!... שקרן! פָּרש

איילים! היי! אדונִי!

שְמע שם! — לַשָׂדות פרש...

(צועקת):

הו! הצילו! מִסתחררת!

(שתי נשים זקנות עם שׂקים על גבן באות במורד הגבעה)

אישה א‘:

אוי לי, מי צועק?

אוֹסֶה:

אני!

אישה ב‘:

אוֹסֶה! התקדמת גבוה!

אוֹסֶה:

זה גבוה? כבר עוברת

לַשָמַים כדי לגווֹע.

אישה א‘:

נו, דרך צלחה!

אוֹסֶה:

סולם!

תנו לרדת! פֶּר ארור —

אישה ב‘:

מה, הבּן?

אוֹסֶה:

עכשיו כולם

כבר רואים מי היצור.

אישה א‘:

בהחלט.

אוֹסֶה:

אז הוֹפּ, חילוץ,

שֶלהֶגְסְטָה כבר ארוץ.

אישה ב‘:

שם הוא?

אישה א‘:

נקמה ויֶשע:

אַסְלַק הנַפּח יהיה שם.

אוֹסֶה:

(פוכרת את ידיה) אוי! הילד! אלוהים!

יהרגו אותו חיים!

אישה א‘:

זה סביר, אני יודעת.

ככה זה, מה? אין ברירה.

אישה ב‘:

נו, עכשיו היא משתגעת!

(קוראת בכיוון הגבעה) בואו הנה!

קול גבר:

מה קרה?

אישה ב‘:

מה? פֶּר גינט שׂם אֵם זקנה

פה על גג הטחנה!