הז'אנרים
כל הז'אנרים

אין תגיות זמינות


דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
4 ממוצע
1
0
2
1
3
0
4
0
5
2
0
פשע מעודן

פשע מעודן


דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
4 ממוצע
1
0
2
1
3
0
4
0
5
2
0
42 
42 
מו"ל: לוקוס

תקציר

מבקר תיאטרון נודע פוגש אישה יפה בעלת צליעה קלה. הוא נשבה בקסמה ובלי משים נשאב לפרשה מסתורית ורבת רבדים, שבמהלכה היחסים בין השניים נעים על צירי הארוטיקה והסטייה, האהבה הכּנה, הבלבול והפשע.


עולם התיאטרון, המרחב האורבני של ריו דה ז'ניירו ומרכיבים מסוגת המותחן משמשים את סרז'ו סנטאנה לטוויית טקסט מבריק, צלול וחתרני, העוסק בגבולות האמנות והביקורת, הכתיבה והאלימות.
"פשע מעודן" הוא ספר מתח מיוחד במינו, שבתום קריאתו יתבע מכם קריאה חוזרת, ולו כדי להיטיב לפענח את התעלומה.


"סנטאנה אינו מתפשר ובכך הוא מקור השראה חיוני בספרות העכשווית של ברזיל".
לה מונד


"סנטאנה יוצר אווירה אפלה ושולט בה כמו אדגר אלן פו עכשווי".
ז'ורנל דו ברזיל

  • ISBN: 978-965-925-308-1
  • מו"ל: לוקוס
  • יצא לאור ב-: 22/01/2017
  • שם המחבר: סרז'ו סנטאנה
  • תורגם ע"י: יוסי טל
  • זמין להשאלה: כן

 

1

צריך להבהיר שבפעם הראשונה שראיתי אותה, היא ישבה ליד שולחן בבית קפה, ולא הצלחתי לראות את גופה בשלמותו, אבל פניה המעודנים והרכים — וגם שדיה, שבמבט ראשון נראו בולטים מעט בתוך חולצה אלגנטית — גרמו לי להסיק שמדובר באישה רזה, בעלת גזרה נאה. אבל יותר מכול משכו אותי הפנים, השיער הבהיר, המתולתל, ובגלל אלה — אולי שתי כוסיות הקוניאק עזרו גם הן — חשבתי על נסיכה רוסייה.

לכן יהיה מוגזם לומר שכבר מן ההתחלה חשתי משיכה לזה, כפי שההתרחשויות שיבואו אחר כך עשויות לרמז. אלא אם כן נשתעשע ברעיון שהמבט הראשון כבר מכיל הכול, את הידע שיש למביט על מושא מבטו — ידע שהעתיד לבוא רק יאשר — ואת הגורל שצפוי להם יחד. ועליי להודות שהמבט העצוב שלה והבדידות המאופקת שלה, בתוך בית קפה הידוע כמקום הומה ורועש — גם אם באותו רגע לא היה מלא — פיתו אותי, הותירו אותי גדוש רעיונות, כמו רעיון הנסיכה הרוסייה. וסייעה לכך העובדה שאכלתי ושתיתי לבדי. אני מסכים להכיר גם בכך שזאת הייתה סיבת העצבות שלה, אלא שלי לא הייתה דרך לדעת זאת.

מעולם לא הייתי גבר של מבטים, ועוד פחות מכך של הגישה הישירה, שהיא בעיניי ביטוי לטעם רע ולתוקפנות כלפי נשים עדינות — קבוצה שלא היססתי לכלול אותה בה. אבל הקירות והעמודים בבית הקפה מחופים מראות. וכך הבטתי בה, מבעד למראות המשתקפות זו בזו, בהתבוננות חשאית למדי, לא ישירה. והיו שניים או שלושה רגעים שבהם הרמתי בחטף את עיניי מהכוסית שלי, ויכולתי להישבע שאני הוא שמתבוננים בו, באותה אי־ישירות, באותן עיניים שחורות שמיד ננעצו שוב ביין האדום שהיא שתתה בלגימות זעירות, אותו יין שהאדים את שפתיה — שפתיים מעט בשרניות לעומת תווי פנים כה עדינים — והעניק לה סומק נעורים קל, בניגוד מעניין לפניה החיוורים מאוד.

מעט אחר כך יצאתי מבית הקפה. המקום התחיל להיות מלא מדי לטעמי, וגם לא רציתי להשתכר. זה רק היה מאיץ את הקצב הלא סדיר של הזרמים במוחי, שעשויים להידרדר בן רגע, ובעיקר בן לילה, מרוממות רוח מאושרת כמעט לכדי רפיון רווי מחשבות מכאיבות. והאמת היא שיש לי נטייה — שאני מנסה לשלוט בה — לאלכוהוליזם.

או שאולי כל זה תירוץ ותו לא, כי גבר אחד התיישב בלי טקס ליד השולחן שלה ופתח בשיחה שהעידה על קרבה, אף על פי שלא נראָה שהיא מעודדת אותו להתקדם מעבר לאותה מחווה שבה, לרגע אחד, הניח את ידו בידה.

ראיתי שמדובר בגבר בגיל העמידה, ששיערו אפור וגלי, ואף על פי כן, במין פריקת עול של אדם צעיר, הוא לבוש בגדים לא אופנתיים כל כך: גופייה לבנה וז'קט ג'ינס משופשף. וכאילו הרגיש שאני צופה בהם, הוא הישיר אליי מבט יציב, סקרן יותר מאשר עוין. שילמתי את החשבון ויצאתי בלי להביט לאחור.

שכחתי ממנה וחזרתי לעבודה ולחיי כגבר בודד, שיש לו כמה ידידות שיש להן פוטנציאל להיות מאהבות מזדמנות — לערב, ללילה, לסוף שבוע — ללא שום קשר מעבר לקשר של חיבה, שככל שהוא גלוי יותר כך הוא חופשי יותר. ועליי להבהיר שיש לי חבר או שניים ממין זכר, שאיתם אני נפגש הרבה פחות, ומהם אני דורש שיחה נעימה ואינטליגנציה. לפני שיאשימו אותי בשוביניזם — האשָמה לא מוצדקת ואפילו מוטעית בהקשר של התיאור הנוכחי — אצהיר שהאיכויות הללו יקרות בעיניי גם אצל בנות המין הנשי.

אבל יותר מכול אני אוהב את החירות, גם אם היא מסתכמת בכך שלרשותי הבלעדית עומדת מיטה זוגית שאני יכול להעביר בה כמה שעות של קריאה או סתם של חלום בהקיץ. חוץ מזה, בגלל העבודה שלי מעוצבת התקשורת שלי עם העולם בצורה ייחודית ומבודדת לחלוטין.

רבים רואים בי טיפוס אקסצנטרי, קצת מפוקפק, ומתעלמים מכך שאדם עשוי להרגיש טוב בחברת עצמו, בחברת החלומות, הדימויים, הפנטזיות שלו, גם אם אלה — או המציאות המשתקפת במחשבה — כרוכים לא פעם במעבר בטריטוריות מבעיתות; הן אמנם מבעיתות, אך בכמה מקרים יוצאי דופן הן חדר המבואה המוליך אל השלווה, אל ההארה ואל הפרישוּת המאושרת, בלי צורך בשום מעורר מלאכותי כמו אלכוהול. מה שחשוב, אם כך, הוא לתת למחשבה לרוץ חופשי, ואולי הזרם הזה הוא מה שראוי להיקרא "החיים". הרי אפילו כשאנחנו מעורבים בהרפתקאות גדולות — מה המשמעות של חווייתן אם לא הסובייקטיביות של החוֹוה?

ועדיין, גם כשעוסקים במקצוע שבו מבלים את רוב הזמן בבית, אי אפשר להימנע מהמציאות החיצונית, מהרחוב. אני לא מתכוון לאווירה התחומה של הברים והמסעדות, על המעוררים המלאכותיים שבהם, וגם לא למציאות המשונה של הלילה, על התפאורה שלו ומראותיו. לא. כשאני מדבר על הרחוב אני מתייחס לקרבות היום, על זיעתם, על החרדות והמאבקים שבהם.

ויום אחד אחרי הצהריים, כשחציתי את כיכר מָשׁאדוּ, תקפה אותי תחושה מקדימה, תחושה שביקשתי לסלק מהמחשבה שלי, כדי שאוכל להמשיך בדרכי: התחושה שתקרית כלשהי מתקרבת ובאה. אינני מכחיש שהעיר גדושה בסכנה ובמתח, שתמיד יש תקרית כלשהי שעומדת להתרחש. ואדם רגיש כמוני — בדברים מסוימים אפילו שביר — מכוּון ללא הרף לתדר של הטרום־התרחשות הזאת. חוץ מזה, חציתי אזור מאוכלס בצפיפות ועמוס בתנועה, נקודה שכמה קווי אוטובוס מצטלבים בה, שיש בה המון מובטלים ואנשים שמתפרנסים מעבודות קטנות. הייתי בדרכי לבנק במרכז העיר, עניין שאני מתעב ושמעיק עליי, אבל הרגשתי דריכות גדולה מהרגיל. כמו תוצאה שמקדימה את הגורם לה, חשתי אי־נוחות בבטן, אי־סדירות בקצב הלב. על כן החשתי את צעדיי וחמקתי לתוך תחנת המטרו, כמו חיה הנמלטת למאורתה. מאוחר מדי. או נכון יותר — מוקדם מדי, לנוכח הנסיבות. בעודי יורד במדרגות שמעתי מאחוריי מלמולים מבוהלים וצעקות קטנות, רחש של גופים מתנגשים זה בזה, וראיתי שהאנשים במדרגות הנעות העולות שבצד נועצים מבטים מבוהלים בדבר כלשהו מאחוריי. הסתובבתי מתוך אינסטינקט ואישה נפלה על גופי. עדיין מתוך אינסטינקט, תמכתי בה בזרועותיי. הרושם שנחרת בי לתמיד — בלי שהייתי מודע לו באותו רגע — הוא כמה קל היה הגוף שלה.

כמה אנשים מתחשבים ניסו לברר אם היא נפצעה, אבל האישה הצעירה תפסה את ידי בכוח. אני פירשתי את הפעולה כבקשה מצדה שאגן עליה ואוליך אותה למדרגות היורדות, וכך עשיתי. אבל כשהגענו למבואה של התחנה, במקום לשחרר אותי, היא נעצה את ציפורניה בשורש כף היד שלי, באופן שכמעט הכאיב לי. הפניתי את מבטי מצד לצד באי־נוחות, חששתי שנלכדתי בידי משוגעת. ובאמת, אנשים הסתכלו עלינו. כשקלטה את המבוכה שלי, היא הרפתה מפרק היד.

"בבקשה, תן להם לעבור," אמרה.

הבנתי שמה שבאמת מפריע לה הוא לא הבהלה, הפחד או תוצאה אחרת של הנפילה שלה לפני רגע, אלא הסקרנות שעוררה. וכשצעדנו בצעדים כבדים מאוד, כמעט כושלים, אל עבר קופות הכרטיסים, כדי להתרחק מכל האנשים שהיו עדים להתרחשות במדרגות, נוכחתי שהבחורה צולעת.

"נפצעת?" התעניינתי, והרגשתי כמו אידיוט עם השאלה הזאת, המובנת מאליה.

“לא, הכול בסדר," היא אמרה. "אבל הייתי רוצה לחזור הביתה."

ראיתי בזאת מעין בקשה שאלווה אותה, והצעתי לה את זרועי באופן נראה לעין, אף על פי שהבנתי שאין לי שום מושג היכן היא גרה, ואף על פי שנזכרתי שהבנק ייסגר בקרוב ואני חייב למהר לשם. כאילו קראה את מחשבותיי, היא הזדרזה להבהיר:

"לא, זה לא זה. רק המדרגות."

פנינו לאחור, ובזהירות עזרתי לה לעלות על המדרגות הנעות, צעד אחר צעד איתי. הבחנתי במעין חשש אצלה, בעיקר ברגע שיצאנו אל המדרכה, היישר לכיכר משאדו. כשהגיעה למקום מבטחים היא חייכה, השפילה את מבטה בביישנות והושיטה לי יד לאות פרידה:

"תודה על הכול."

השיניים שלה היו קטנות ולבנות מאוד, כמו של ילדה, והשיער הלח, של מישהי שיצאה לא מזמן מן המקלחת, רק חיזק את הרושם הזה. בלי לחשוב המשכתי לעמוד שם מולה ללא תנועה ולבהות בפניה בעלות היופי הייחודי. היה לי נדמה שכבר ראיתי אותה בעבר. אבל רק כשהרימה את עיניה זיהיתי אותה — אולי משום שהפעם לא היו המראות המתעתעות ולא הייתה ההתרגשות שנגרמת מן הקוניאק, נוסף על כך שהשיער שלה איבד את התלתלים כשהיה רטוב, והיה בהיר פחות. זיהיתי שהיא הבחורה שהותירה בי רושם בבית הקפה. ומי שיקרא את הדרמה הכתובה הזאת בבוא היום ודאי כבר צפה זאת מזמן.

"בבקשה," אמרה בנימוס אך בנחישות. "אדוני, בבקשה תחזור למה שהפסקת לעשות בגללי."

“לא, זה שום דבר, זה שום דבר," מיהרתי לומר. "להתראות וכל טוב," הוספתי, ושוב הושטתי לה יד. אחר כך הפניתי לה את גבי ונעלמתי שוב בפתח המטרו, והפעם ללא תחושות מבשרות רע וללא בהלה, מאחר שיש לי אמונה טפלה שכל תקרית מחסנת אותנו לזמן מה מפני תקריות מאותו סוג.

אבל לפני שגופי נעלם כולו מתחת לפני האדמה (ואני רואה את עצמי בעודי מספר זאת), עלה בדעתי להביט לאחור. אילולא המחווה הזאת, אולי הגורל שלי היה שונה. או אולי צודקים אלו המאמינים שהכול נגזר מראש? הבטתי וראיתי את אותה אישה מתרחקת במאמץ רב, בקושי מצליחה לגרור את אחת מרגליה.

הדחף הראשוני שלי היה להניח לה לגורלה. הרי אנחנו פועלים כך פעמים רבות בחיים: אנחנו רואים עיוור, לדוגמה, ונמנעים מלסייע לו, מתוך ציפייה שמישהו אחר יעשה זאת בשבילנו. לכן אני יכול לכל הפחות להניח — וכולם ייאלצו להסכים איתי — שהסיפור שלי היה שונה אילו התבצרתי באגואיזם המוצדק שלי. הרי הייתה לי זכות להיעלב מהאופן שבו היא נפטרה ממני ברחוב, אחרי כל העזרה שהענקתי לה.

אבל הכנות מכריחה אותי להודות שאילולא היו לאישה ההיא אותן שיניים קטנות לבנות ואותן עיניים שחורות — יופי מיוחד במינו ככלות הכול, וקצת זר, שהניע אותי לפענח אותו — אין ספק שלא הייתי חוזר אליה.

אבל חזרתי אליה, בצעדים מהירים, והשגתי אותה על שפת מעבר החצייה. היא עמדה שם והיססה, כאילו נזקקה לעזרה כדי לחצות את הרחוב. מאחר שהכושר הגופני שלי אינו מהמשובחים, נוסף על כל המתח שהתקרית ההיא עוררה בי התקרבתי אליה מאחור בנשימה מאומצת.

"את פצועה," אמרתי בחיפזון. "לא עדיף שאני אקח אותך למרפאה?"

היא נרתעה בבהלה והסתובבה לעברי, ובבירור הפגינה סימני רוגז:

"נראה לך שלא שמתי לב?"

אני חושב שאדם עשוי להיות אינטליגנטי ובו בזמן איטי ביכולת הסקת המסקנות שלו. הרי אילולא הייתה לי אינטליגנציה, לא הייתי מסוגל לכתוב את הסיפור הזה ועוד כמה דברים. ואם לא הייתי איטי כל כך, לא הייתי נאלץ לנעוץ מבט חסר טקט ברגליה של האישה הצעירה הזאת, במכנסי הג'ינס שלה — עם הג'ינס היא לבשה חולצת פסים בעלת שרוולים ארוכים, ולבוש זה נסך עליה פשטות וייחוד בעת ובעונה אחת — כדי להבחין שאחת מרגליה נוקשה ומנוונת. המילים המבולבלות שמלמלתי מיד אחר כך רק החמירו את המצב, כי הן נשמעו ודאי כמו הבעת רחמים:

"אה, אני מתנצל."

היא אמרה לי בנימוס צונן שהיא גרה קרוב לשם, ברחוב פּאיסַנדוּ, ושבבקשה לא אטריח את עצמי עוד בגללה.

"אבל שמחתי לעזור," אמרתי, והחמרתי עוד יותר את המצב. היא הביטה בי בתדהמה. מרוב מבוכה כנראה נראיתי גמלוני כל כך שהיא לא יכלה אלא לחייך. העיניים שלה הן שחייכו ראשונות, ואז נפתח הפה לצחקוק מהיר, שנע בין אהדה כלפיי ללעג.

מצאתי את עצמי במצב הזה שבו יש לאדם שתי אפשרויות: או שהוא מפנה את הגב ויורד במהירות מהבמה, או שהוא מתייצב מול התסבוכת שנכנס לתוכה. ואני, לא פחות ולא יותר, הנחתי את כל עניין הבנק בצד והזמנתי אותה:

"אולי את רוצה לשתות משהו ב'לאמאש'?"

כמעט תמיד אני מכנה את המוסד הזה, השוכן ברחוב המרקיז דה אַבּרַנטֶש, בקרבת המקום שהיינו בו, בשם "בית הקפה", וזה כדי לשחרר אותו מהקישור שלו לדימוי ציורי של בוהמה מסוימת בריו דה ז'ניירו. כך אני עושה אותו ניטרלי יותר, ויאה למוזרות של הסיפור שלי, שלא לומר החריגוּת שלו.

התגובה של אִינֶשׁ — זה שמה, כפי שהייתי עתיד לגלות בהיכרות הרשמית בינינו — הייתה צחוק כן יותר ומבט חודר לתוך עיניי, כאילו לשמע שמו של הבר־קפה "לאמאש" זיהתה אותי, או כדי להראות, באירוניה, שהיא זיהתה אותי כבר מזמן. לך תדע.

"למה לא מחר? אבל במקום אחר, בבקשה," אמרה. היא הושיטה לי יד בעליצות והוסיפה: "תלווה אותי עד לפינת הרחוב שלי?"

בשעה שהלכתי עם אינש במסלול הזה, שעבר במקרה ליד בית הקפה, בשעה שתמכתי בה וניסיתי להסתגל לצעדיה המהוססים, בשעה שסיכמנו את פרטי המפגש שלנו ביום המחרת, היה בי רגש אחד ויחיד: גאווה. גאווה אל מול כולם, על שאני בחברתה. וכשנפרדתי ממנה בפינה של רחוב פאיסנדו לא הבטתי לאחור, כאילו היה זה חוסר נימוס בלתי נסלח.

אני מבקר. הצהרה שכזו, אפילו כשהיא עומדת מול חומרתן של כמה עובדות שעוד יסופרו להלן, מעוררת בי צחוק, בגלל כל המשמעויות הנלוות למילה. אבל בדיוק בגלל חוסר הבהירות הזה רציתי להגדיר את עצמי כך. הרי ככלות הכול יכולתי להבהיר מיד שאני מבקר תאטרון מקצועי, כפי שרבים יודעים בעקבות הפרסום השלילי שזכיתי לו — לא בשל העובדה שכתבתי בעיתונים, אלא מהדברים שהעיתונים פרסמו על אודותיי. אבל ייתכן שהמקצוע מסביר דברים רבים בהתנהגות שלי ובאורח החיים שלי, בקיצור — באישיות שלי, אף על פי שאינני יכול לומר אם האישיות הזאת היא שהוליכה אותי באופן טבעי אל הביקורת, או שמא העיסוק בביקורת הוא שהכתים בסופו של דבר את ההתנהגות שלי ואת האישיות שלי.

בכל אופן, המחויבויות המקצועיות הן שהביאו אותי אל התאטרון באותו ערב, אחרי התקרית עם אינש בשעת אחר הצהריים. לא עשיתי את זה למען ההנאה בלבד. ואין ספק שלא הייתי עושה זאת אילו נענתה אינש להזמנה ללכת איתי לבית הקפה; שם, לפחות בשבילי, היה האלכוהול, על ההשהיות האפשריות הטמונות בו, ועל ההשלכות שלו.

אני נוהג לצפות בהצגות רק כמה ימים אחרי הבכורה שלהן. כך אני מצליח לצפות בהן כשהן כבר בהילוך הרגיל שלהן, ולהגן על עצמי מפני האווירה המלאכותית והחודרת־כול של ערבי הבכורה. וכך אני יכול לבחור במידת מה את ערבי "עבודת השטח", כפי שאני קורא להם, לפי גחמותיי. ומה שראיתי באותו ערב היה הצגה שהטקסט הוא בבירור המוקד שלה. גבר, עדיין צעיר, נאבק עם עצמו תוך כדי תנועות עוויתיות, מול אישה, צעירה גם היא. בחלק מהזמן הוא מאשים אותה באכזבותיו הקיומיות, האמנותיות והמיניות, ובחלק מהזמן הוא מבקש להשיב לעצמו רגע כלשהו במסלול חייהם, רגע שהוא מחשיב כרגע שבו היה מאושר איתה. הוא רוצה לחזור אל אותו זמן שהמחבר־הבמאי עצמו, אם נעשה עמו צדק, מראה שמעולם לא התקיים. הוא עושה זאת באמצעות הדמות הנשית, במילים שאני מצרף במבוכה מסוימת אל הדרמה הכתובה שלי:

"הזמן הזה מעולם לא היה קיים, פאולו. אתה יוצר אותו עכשיו. למה שלא ננסה לחיות אותו באמת?"

והם אכן ניסו, אבל מה שקרה מאותה נקודה ואילך, מצדו — היא לפחות ניסתה להתמסר מתוך נדיבות אצילית — היה זיוף של אהבה שגובל באין־אונות ומבקש לנפנף בתאטרליות שלו, במין מֶטא־שפה מדומה שהייתה רק אליבי, כך חשפתי, לאחת מאותן דרמות מזויפות שראינו וסיקַרנו כל כך הרבה פעמים, דרמות שמדי פעם משתדלות לעטות על עצמן טיקים וז'רגונים תקופתיים. עניין משמים ובינוני ממש. אלא שאני הייתי מוגן בין הצללים, וחשתי התרגשות ועונג נסתרים מהצפייה בזה. הצלחתי להתחבר אל ההצגה לא מתוך איכויות מהותיות כלשהן, כפי שכבר הבהרתי, אלא מתוך היחסים הביקורתיים — ואולי מוטב לומר "יחסים קריטיים"? — שהצלחתי לרקום עם ההצגה, החל בקבלת הפנים שאירועי אחר הצהריים עדיין נתנו בה את אותותיהם; האירועים עדיין ניכרו בסימני ציפורניה של אינש על פרק ידי הימנית, ומדי פעם ליטפתי אותו.

טוב, להיות מבקר משמעו הפעלת ההיגיון לנוכח רגשנות שמנסה לשדל או לנוכח ניסיונו של האסתטי להתערב, ניסיון שעלינו לנתח. שלא לומר לחשוף, באלגנטיות רבה ככל האפשר. אין פירוש הדבר שנהיה מחוסנים מפני הפיתוי של הרגשות. אבל עלינו לעמוד על המשמר. חוץ מזה, כל החלוקה הזאת היא פשטנית למדי, שכן רגשות עשויים להתלקח מניצוץ האינטליגנציה, וגם להפך: האינטליגנציה עשויה לפרוט לנו על המיתרים הרגישים ביותר — ולשום דבר מזה אין קשר לרגשנות. ועדיין, מי מאתנו יכול לומר שהוא מעולם לא נלכד בידי דבר מה רגשני?

כפי שניתן לראות, אני מסביר את עצמי, אני מגן על עצמי. אבל מפני מה בדיוק? האם מפני העובדה שיכולת השיפוט שלי — ולא רק השיפוט הביקורתי — הייתה עשויה להיצבע ברוממות רוח מסוימת בעקבות המגע עם אינש ומן ההבטחה למפגש איתה למחרת? נראה לי שכן, שאם לא כן — נרקיסיזם בצד — לא הייתי הולך לאיבוד בסטיות תאורטיות ותאטרליות מן הנושא, שקשורות לכאן רק במידה שהן נוגעות לפרשיית אינש. או לפרשה שלי עם אינש, כפי שעוד יתברר בהמשך.

יכולתי להיות בטוח שלתובנות שלי על המחזה, שניסחתי בדרכי הביתה, לפני שלקחתי כדור שינה כדי לקצר את המתח שלי, יש בסיס יציב — נניח לרגע את הצניעות בצד — בביקורת שלהן כלפי המחבר־הבמאי וחזונו המוגבל בנוגע למרחב הבימתי כקופסה כולאת בצורת דירה, תוצר של חוסר ניסיון או התפנקות דרמטורגית, ואולי של מחסור באמצעים. אבל לא יכולתי להיות בטוח שלא אתפתה לחלומות בהקיץ על הדמות הנשית.

הצעתי למחזאי הצעיר — לא בלי אירוניה, כמובן — את המוצא שהוא עצמו פנה אליו כדי להימלט מכלאו: החלון. לא באופן הטרגי והמלודרמטי שהוא נקט אגב שימוש צפוי בעלים יבשים הנושרים לסירוגין, בהשראה אירופוצנטרית ברורה, מאחורי אותו חלון, בשעת בין הערביים שבה מתרחשת הפעולה — או האי־פעולה — במחזה, כאילו אין די בשם שניתן לו: "עלי סתיו".

לא, החלון שאני התכוונתי אליו היה אחר: הכוונה שלי הייתה לפתוח את המרחב הבימתי אל העולם שבחוץ, או אפילו לזה ש"בפנים", שכן המחשבה היא קופסה חסרת גבולות, למעט המבנים הפנימיים שלנו, שהאמנות היא שאמורה לשבור אותם. אבל האם ייתכן שאני בעצם מדבר על עצמי ואליי? זה מה שאני עשוי לחשוב כעת, אחרי שסיפור שלם התפתח מאז.

טוב, אם נחזור למחזה, יש לומר שאילולא היה בו ממד קומי כלשהו, אולי בלתי מכוון — הדמות הלכה להתייעץ עם אסטרולוג ואחר כך קרה בדיוק מה שהוא חזה — הייתי מרשה לעצמי להציע למחבר אסטרונומיה, על ריבוי המסלולים ויחסי הגומלין שלה, במקום האסטרולוגיה. את שתיהן היה אפשר לראות באופן אלגורי באותו חלון, שתפס מקום נכבד כל כך בתפאורה. היה אפשר להקרין כוכבים קטנים וכדומה כשהערב יורד בהצגה, במין מגע של הומור בימתי טוב, אם הכוונה אכן הייתה להומור.

במובן אחר, פתיחת החלון הייתה עשויה לספק למחבר־הבמאי יציאה מהאגוצנטריות שלו וחשיפת הנשי, לאו דווקא הנשי שבו, מתוך קשב לצו האופנה — בין היתר כי המיניות של הדמות שלו התגלתה כבר כתחרותית ומעורפלת — אלא חשיפת האישה בה"א הידיעה, זו שהמחבר השתיק למעשה, ורידד לכדי הנגדה לצורכי חיבוטי האלטר־אגו התאטרלי שלו.

מה שמעניין הוא שהמחבר־הבמאי, אולי מתוך כעס על עצמו, ומשום שלא העניק את הדיבור ל"נשי", הותיר את הנשי במצב של חירות מאופקת והעניק לצופה הקשוב את האפשרות להבחין בכוחות עצמו במוצא, עד שהמחבר או במאי התפאורה יסגור אותו, באופן פרדוקסלי, בדיוק ברגע שבו יפתח את החלון במכה... מכה קטלנית! אבל לפני שזה קרה היה אפשר לראות באחת הסצנות את אותה אישה חיה את חיי היומיום שלה בשלווה איתנה ולפעמים אף מלנכולית (כן, אפילו את זה כתבתי), בזמן שהגבר מדבר ומדבר. וכוח התמורה של השלווה הזאת נחשף בפעולות הפשוטות והמוכרות כל כך, כמו השינוי הקבוע של צורות בתוך הדירה, הבאתם של אובייקטים חדשים אל הבמה, סילוקם של אחרים או שינוי הסדר שלהם במרחב (כן, כתבתי גם דברים כאלה, שהתגלו כמנבאים את בואם של דברים אחרים, אמיתיים, אלה שהם באמת דרמטיים או פתטיים).

אבל בסופו של דבר סדק של חירות שבעדו חדרה השחקנית, בעבודה ראויה לתשומת לב בשל האיפוק הפעיל שבה, הוא שהעניק חיים לדמות שנמלטה מן הפיקוח של הדרמטורג, אולי מתוך מזימה ברוכה של המבצעת ושל יוצר התפאורה נגד עריצות הבמאי. או אולי, מי יודע, בהנחה אופטימית יותר, נבע הדבר ממרד של האנרגיה המודחקת, הלא מודעת, של המחבר־הבמאי עצמו. או של הבמאי נגד המחבר, אף ששניהם אדם אחד.

זאת הייתה, כך נוכחתי, ביקורת מהללת. ומי שמכיר את העבודה שלי יודע עד כמה לא קל לחלץ ממני דבר כזה. אבל האם לא נמצאה שם אצבעה של אינש, או ליתר דיוק דמותה, שהתעקשה לרחף בתאטרון הפנימי שלי בזמן ההצגה? באותם רגעים דימיתי אותה בתוך דירה, מתעסקת בחפצים רגילים ויפים, ו"חדורה שלווה איתנה ומלנכולית". אפילו מרחוק לא יכולתי לדמיין את מה שאני עומד לראות שם באמת.

אבל שם, באותו מקום שבו התגבש החומר שכתבתי, היה טמון חטא אינטלקטואלי קדום. אני מתוודה עליו כעת, כפי שאני מתוודה שכתבתי במחשבה על אינש מתוך תשוקה שהיא תקרא את הטקסט. עבירה קלה על כללי הביקורת, משום שלא הבאתי אותה לאותה רמה מובהקת של פנייה אל הרגש, כמו העלים היבשים או הפסקול — סינתיסייזר שפלט שירים צרפתיים, צלילי אקורדיון, דברים כאלה, ולִחלח את העיניים הכי רגשניות... כפי שהיו העיניים שלי באותו הערב.

כדי לכפר על אשמות שכאלה — כלומר, על שני החטאים שנעשו רק במחשבה ובלב — פניתי שוב, בסיכום המאמר, אל תרופת הנגד של האירוניה האכזרית.

כתבתי שאין לי כוונה להתעמק בשאלת התשוקה המרומזת להרס האישה — בה עצמה או מחוצה לה — שמחוותיה הקיצוניות של הדמות הביאו למחזה. אם המחבר עצמו לא עשה זאת, אין זה מתפקידי לעשות זאת בשבילו.

רק הצבעתי על כך שההתאבדות של הדמות לא נבעה מתוך איזשהו צורך פנימי שלה שפוּתח באופן מספק במחזה, אלא מצורך של המחבר. אינני רומז שהוא עצמו היה עושה צעד כזה (בין היתר משום שהתאטרון מכיל את הפוטנציאל להגשמה סימבולית), אלא שזו הייתה דרך קלה בשבילו להיפטר, פשוטו כמשמעו, מהדמות ומהקונפליקטים שלה, שלא נפתרו היטב.

את שמו של המחבר אני מעדיף להשמיט כרגע, כי אני לא חושב שמוצדק להזכיר אותו בחיבור מעין זה, כמעט משפטי באופיו; דבר כזה היה עלול להיחשב ענישה כפולה, והכללים המנחים אותי אינם מתירים זאת. כך או כך, הצורך הפנימי שלו היה לכתוב לתאטרון. לא משום שהיה לו מסר חשוב כלשהו להעביר, אלא בשביל לקבל אישור מהחברה; כדי שיוכל לראות את שמו על כרזות הפרסום לצד התואר "פואטי וסתווי", שבו ניסה לצרור את החרדות שלו. אבל האם פירוש הדבר שכולם צריכים לכתוב לתאטרון? "האם כולם צריכים לכתוב?", סיכמתי.

טוב, במקרים מסוימים, כמו במקרה שלי, אני חושש שכן.

לכתוב. פרגמנטים מפוזרים, סצנות מעורפלות, משפטים חופשיים, מבטים, מראות אמיתיים או סובייקטיביים; אולי כך צריך לכתוב על מפגש שאדם משתכר בו, גם אם היה סדר מסוים בתחילת המפגש — סדר שאפשר לשחזר אותו דרך הדיאלוגים הכמעט בנאליים, כפי שיוצג בהמשך.

ועדיין, אני מעדיף לציית לכמה סדרי עדיפות, לכמה היררכיות בתוך כל מה שמסופר כאן, ולפנות היישר אל הבוקר שאחרי המפגש ההוא. עוד לפני שבכלל התעוררתי לגמרי — באותו מצב ביניים שבין שינה, חלום ומציאות — הבחנתי בתוכי במין תערובת של אופוריה ושל חשש מפני מה שאולי קרה בלילה הקודם. אני סובל מאובדן זיכרון חלקי, לפעמים מוחלט, אחרי שאני מפריז בשתייה, והיה עליי לשחזר את סיומו של הערב כדי לבדוק אם חששותיי מוצדקים יותר מהאופוריה. אשר לאופוריה, היא לא הייתה רק תוצר של שרידי האלכוהול שבדמי, אלא נבעה גם מהוודאות הכמעט גמורה שחדרתי בדרך כלשהי לאינטימיות של אינש. הבעיה הייתה במה שקרה אחר כך, מכיוון שהרגשתי בתוכי, לצד החשש, גם אשמה — מה שלא בהכרח רמז שביצעתי מעשה כלשהו ראוי לגינוי, כלומר מעשה כלשהו מנוגד לרצונה של אינש; מעולם לא ראיתי את עצמי מסוגל למעשה שכזה עם אישה, תהיה אשר תהיה. אבל האלכוהול בדרך כלל שובר אצלי את הביישנות וטוען אותי בדחפים מסוימים של תעוזה, וגם אם הם מתורגמים ללא יותר מאשר עודף דיבור, הצהרות אמיצות או ניסיון להשיג נשיקה מאישה, אני מתענה למחרת באשמה או בבושה, שאובדן הזיכרון מעצים, כי הוא עלול להביא אותי לייחס לעצמי התנהגויות קיצוניות שבמציאות לא חטאתי בהן.

אבל מעין חור שחור בתודעה שלי לא אִפשר לי להגיע לדרגת העומק שיחסינו הגיעו אליה, אף על פי שהביטוי "חור שחור", שעולה במחשבתי, כמו גם המילה "עומק", מעבירים בי רעד. מִפחד? מאשמה? מתשוקה? מתסכול מחמת כישלון הזיכרון, ושמא בסופו של דבר מחמת כישלון מצער יותר? אחרי הכול, בגילי המתקדם, צריכת יתר של אלכוהול, כמו גם המתח של המפגש הראשון, עלולים להביא לכך. והדברים היחידים שידעתי בוודאות הם שליוויתי את אינש לדירה שלה ושהתעוררתי במיטה שלי.

מיד כשקמתי ללכת לשירותים, בעודי מייסר את עצמי — השעה הייתה כבר אחת עשרה וחצי והייתי חייב ללכת ללא דיחוי למרכז העיר — תקף אותי זיכרון של פריט אחד מבין הרהיטים והחפצים שבדירתה של אינש: קב.

באופן משונה הקב הזה לא נח על הספה או ליד הקיר בפינה כלשהי, אלא נשען על כן ציור, שנשא גם קנבס, וכל זה העניק לסצנה הזאת מראה לא מציאותי, כמו תמונה מתוך חלום. לא הצלחתי להיזכר בצבעים או בצורות שהיו מצוירים על הקנבס, אבל ניחוח קל של צבע עלה בזיכרוני והציף שוב, גם אם רק בדמיון, את הנחיריים שלי.

בחילה פתאומית השתלטה עליי כשהריח הזה הצטרף לטעם האלכוהול שבפי. הייתי חייב להתכופף אל האסלה. ממש גיששתי את דרכי על מרצפות הבית כדי להסיר את הגועל המתקתַק מהבטן שלי. למרבה הפליאה הייתה מין שמחה בהשפלה הזאת, כשהשתרעתי על רצפת השירותים והקאתי. כאילו השתחררתי, כאילו התרוקנתי מרעל כלשהו והותרתי את עצמי ריק עבור תחושות ומראות אחרים. ובשעה שפרקתי את עצמי וכבר חשתי טוב יותר, גם אם חסר נשימה, ראיתי מול עיניי את מראיה של מחיצה מתקפלת.

בשל כוחה של המחיצה הזאת לכסות ולרמז, היא שחשפה מולי לא רצף של תמונות הקשורות זו לזו, אלא הבזק של סצנה, כמו בצילום־בזק שהואר במפץ של פלאש בחשכה: אינש שוכבת, שלא לומר מעולפת, על מיטה או ספה, ואני רוכן מעל גופהּ. סצנה כמעט תת־הכרתית בזיכרונות שלי, אולם מוחשית דייה להציג רגל מנוונת, לעומת הרגל האחרת, הבריאה, החזקה, ולמה לא לומר — היפה.

האם פנטזתי את כל זה מתוך איזו תשוקה שנעשתה עזה כל כך עד שחלק מסוים בגופי הגיב בצורה גברית למים הקרים של המקלחת, שאליה נמלטתי כדי לחזור לעצמי? כן, קרוב לוודאי, כי כשהתעוררתי לא מצאתי שום סימן — מחשבתי או פיזי — לכך ששכבתי עם אינש, וזה אכזב אותי והרגיע אותי.

כי גם אם הלהיבה אותי האפשרות שהכרתי אותה באופן אינטימי כל כך, עדיין חָסַר לי הזיכרון החי, שבלעדיו האירועים אינם קיימים. וזה חיזק אצלי את הסברה שנכשלתי. מצד שני, לא הייתי רוצה לנצל מצב שבו אישה נמצאת בהכרה חלקית, או ללא הכרה, בשביל... כלומר, לא שמצב כזה לא יכול לקסום לי, אבל אני ארגיש מרושע אם אנצל אותו. ונדמה לי שהיה רגע שנכנעתי לדחף להתקרב אל אינש כדי לגעת בה ולבדוק אם היא... נושמת. מין דאגה — אולי היא חסרת הכרה, אולי בתרדמת — ששוב השתלטה עליי וכמעט גרמה לי להתקף חרדה, אלא שכבר הייתי מורגל בתחושת אשמה מוגזמת בקרביים, ואין ספק שהיא הוחמרה לנוכח האין אונים והשבריריות של אישה... צולעת. הנה, לראשונה ביטאתי לעצמי את המילה.

התנגבתי במהירות, הלכתי לחדר והתלבשתי בחיפזון כדי ללכת אל מרכז העיר, לבנק. הפעם הייתה לי הקלה גדולה שיש לי עיסוקים דחופים. יבין אותי כל מי שכבר יצא לו פעם לשתות במידה כזו שהתעורר למחרת בבוקר בלי זיכרון, אכול חשש מאיים שהוא עשה אמש מעשה כלשהו שהוא עלול להתחרט עליו. כל מטלה, ובייחוד השגרתית והמשמימה ביותר, היא דרך להחליף את הפחדים של המציאות הפנימית בתצורות של המציאות החיצונית; היא סימן לכך שעולם כמנהגו נוהג, שאין סיכוי שקרה משהו חמור. אבל מהו הדבר החמור שהיה עלול לקרות הפעם?

יצאתי אל הרחוב בלי היסוס, כאילו יציאה כזו מבטיחה שכך, בלי היסוס, נטשתי גם את דירתה של אינש, אחרי שהשארתי אותה שם ישנה ומוגנת. אבל מוגנת מפני מה? שאלה טובה.

כשירדתי מהאוטובוס בכיכר משאדו שִחזרתי, וביותר ממובן אחד, את המסלול שעשיתי שלשום. מצב הרוח שלי נע מהתרוממות רוח לדיכאון עמוק, לפי התחושות הנבואיות המבשרות רע — אם אפשר לקרוא לזה כך — בנוגע לליל אמש, ולפי רצונו של ההנגאובר שלי. חקירה פנימית עמדה בפניי: מה היה מצבה המדויק של אינש? מה קרה אחרי שעזבנו את המסעדה? אולי אם אצליח לשחזר את ההתחלה, כשעדיין הייתי פיכח, אוכל לראות משהו מהסוף? צללתי מחדש לפתח המטרו והרגשתי כאילו, מכוח חזרה קסומה כלשהי, אני אמור למצוא אותה שם — דבר שפחדתי ממנו והשתוקקתי אליו. אולי שוב תהיה בדרכה לקולנוע בבּוֹטָפוֹגוּ. היא לא הצליחה להגיע לשם באותו אחר הצהריים, כך סיפרה לי בארוחת הערב.

"אני רואה שם הרבה סרטים. הקולנוע די קרוב לתחנת המטרו," הסבירה, ואין ספק שהיא התייחסה לקושי שלה לצעוד.

דיברנו על דברים רגילים, אני יותר ממנה, ובחנו זה את זה, וכשחשפתי בפני אינש את המקצוע שלי, תוך ניסיון לזייף טבעיות גדולה ככל האפשר, היא הגיבה בצחוק מהיר וחד. כמו בפעם הראשונה שראיתי אותה, גם עכשיו היא שתתה יין אדום, וראיתי שהיא קצת חסרת שקט.

אגב, כשנכנסתי לאותו בר־מסעדה בלֶבּלוֹן קצת הופתעתי לגלות שהיא כבר שם, כי אני עצמי הגעתי עשר דקות לפני השעה שקבענו. לפני זה שתיתי כוס ויסקי בבית, מהמתח.

כשאתה צוחק על המקצוע שלך זה דבר אחד; כשמישהו אחר צוחק עליו זה דבר אחר לגמרי, בעיקר אם זו אישה שהקדשת לה בסוד מאמר ביקורת ששלחת לעיתון בבוקר אותו יום. נפגעתי, וכדי להסוות את זה הזמנתי ויסקי — השני במספר, אני חושב, שם במסעדה. אבל היה לי מספיק טקט שלא לשאול בתגובה את האישה בעלת הליקוי הפיזי מה היא עושה בחיים, כי ייתכן שבגלל אותו הליקוי הפיזי היא לא עושה כלום.

אינש הניחה את ידה על זרועי לרגע קצרצר במיוחד, אבל ארוך מספיק שלא אשאר אדיש.

"תסלח לי," אמרה, "פשוט נזכרתי במישהו."

מעניין איך אפשר לקנא במישהו שהרגע למדת על קיומו.

"את מכירה עוד מישהו שהוא מבקר?" עכשיו היה תורי להיות אכזרי.

הפעם היה הצחוק שלה צחוק כן, צלול:

"לא, לא. זה לא מה שאתה חושב."

רוע לב נצץ בעיניה, כאילו לכדה את הבהוב הקנאה שלי, ואולי יותר מזה: כאילו מילאה בראשה את הפרטים עליי עוד מהתקרית במטרו, או — לך תדע — אולי עוד קודם, בזמן חילופי המבטים בבית הקפה.

הרגשתי שאני מחויב להצדיק את העיסוק שלי בעזרת אירוניה עצמית שלא הסוותה מנה מסוימת של אקסהיביציוניזם, וזה בהחלט היה דבר שגוי לעשות מול מישהי חדת תפיסה כפי שהיא נראתה לי. הסברתי שהמבקר הוא אמן מסוג מיוחד מאוד, אמן שלא מפיק יצירות אמנות בעצמו, אבל מהדק את קורי הרשת סביב אלו שכן עושים זאת, ולוחץ עליהם כדי שהם ידרשו מעצמם תמיד יותר ויותר, במרדף אחרי אותה יצירת אמנות דמיונית, מיתית, בלתי אפשרית, שהמבקר יהיה שותף ליצירתה. משהו כזה. הנחתי לגחמה של אותו הרגע לדבר במקומי; בהזדמנויות אחרות הייתי מסביר את העניין אחרת לגמרי.

ברור שפרצתי בצחוק, צחוק די מלאכותי, למען האמת. אינש רק חייכה ועודדה אותי בהקדשת תשומת לב. וכשכבר שתיתי מספיק לאזור את האומץ הדרוש, אחזתי בידה. מנקודה זו ואילך עשה האלכוהול את הדברים למעורפלים ומקוטעים, אף שלמחרת נשאר בי רושם לא נוח שהיא בקושי נתנה לי לקחת את ידה ולא הגיבה בשום מחווה דומה.

הזיכרונות באו אליי עכשיו בהבהקים, ברגעים, כמו למשל הזיכרון שבו הראש שלה נשען על הכתף שלי, בתוך מונית; או זה שבו אנחנו הולכים בצעדים כושלים ובאיטיות לא נשלטת אל המעלית בבניין של אינש; או המבט של השוער בכניסה, שנראה לי מאשים. ולא הייתי עולה לולא המשיכה אינש להיתמך בגופי, כי כנראה גם היא הייתה שתויה, ואולי סבלה מאיזושהי פגיעה גופנית שלא רצתה להודות בה, מהנפילה במדרגות המטרו, והדבר כמעט נהיה לדרישה שאעלה, ולכן עליתי לקומה של הדירה שלה, והיא יכלה להיפרד ממני לשלום בדלת אבל לא עשתה זאת, אני מניח. כפי שאני מניח שהיא הפעילה את מערכת הסטריאו והציעה לי יין, כי ברור ששתיתי יין, ועירוב המשקאות מסביר את החורבן המוחלט שלי בקוּמי. ונדמה לי ששמעתי מוזיקה. צליל צורם של חצוצרה.

אינני מתיימר לגלות ולשחזר כאן את התודעה, את הזיכרון, בשטפם המהיר והמקוטע, כי מהלך שכזה נמצא הרחק מעבר ליכולות הכתיבה שלי, אולי הרחק מעבר להישג ידן של המילים, משום שרוב המחשבות, הזיכרונות וההשלכות עולים דרך תחושות ודימויים חופפים, כמו זה של הקב או של הקנבס שעל כן הציור, או של הצלילים, למשל החצוצרה, ושל ריחות, כמו ריח הצבע, וריח נוסף, קלוש עוד יותר, של בושם.

לכן צריך לארגן את הזרם הזה, כפי שאני עושה, כדי שאני בעצמי אוכל לעקוב אחריו, לשלוט בו, ולו רק בעמודים האלה, במשפטים האלה שיוצרים שרשרת, כאילו הם יוצרים, כן, את המציאות האמיתית. מציאות שבה שוב בולטת — והיא בולטת גם עכשיו, בשעה שאני כותב — נוכחותה של המחיצה המתקפלת, הפרגוד השחור שעלים כסופים מצוירים עליו.

וכשישבתי בקרון המטרו, היה בסצנה ששחזרתי — או שבדיתי — עמוק במחשבותיי רגע שבו אינש הסתתרה מאחורי מסך החלום ההוא, ולבי התפוצץ מתוך ציפייה שהנה אראה פריטי לבוש נזרקים מעל לפרגוד, אחד־אחד, כמו בסרט שבו התשוקה מוליכה את העלילה, ואחר כך היא תופיע חשופה למחצה או עירומה ותחשוף בפניי במכה מתריסה את הסודות המיוחדים ביותר שלה.

אבל הסצנה סירבה להתפתח ככה, ומה שקרעי הזיכרון שלי הגישו לי היה רק דמותה של אינש הנחה בעיניים עצומות על מין ספה חסרת משענת באמצע הסלון, לבושה בחלוק בית או קימונו שבקושי מכסה את רגליה. ובאותו זמן ישבתי אני בכורסה והבטתי בה, שתיתי, האזנתי למוזיקה ונהניתי מהקִרבה אל הבחורה בחלל שבו מראהּ שופע החיים של המחיצה המתקפלת אינו יכול אלא להציע — ובה בעת להסביר — עירום למחצה, התערטלות, כמו העירום שנחשף בפניי, שהוצע לי, הבוקר. ואם אינש הייתה חומקת אל מאחורי הפרגוד, זה היה רק כדי להחליף בזריזות את המכנסיים הארוכים ואת החולצה שבהם באה למסעדה בלבוש נוח יותר; אלא אם היא הייתה עושה זאת בשירותים או באיזה חדר אחר, אף שאותה דירה נראתה לי באופן מוזר כאילו יש בה חדר יחיד ורחב ידיים, מלבד חדרי השירות ומהשירותים, שלשם הלכתי אני עצמי (ואולי זאת הייתה ההזדמנות של אינש להחליף בגדים?). והרגשתי מאושר במידה מסוימת, במבט לאחור, על שהיא אולי נמנעה ממעשה וולגרי כלשהו.

באווירה הקסומה הזאת, כך אני רוצה להאמין, נעצתי את מבטי היישר בקב שנשען על כן הציור, בפינה הרחוקה ביותר בחלל הסלון; אותו קב, שעד לאותו רגע נמנעתי מלהישיר אליו מבט גלוי, בגלל אי־הנעימות כלפי אינש, כל עוד עיניה היו פקוחות.

אני בטוח שהרגשות שלי נאבקו זה בזה, אבל למחרת היום יכולתי לתמצת אותם להרגשה אחת של שותפות עמוקה עם אינש ועם הגורל שלה, מיום שסומנה באותו סימן, הרבה לפני שהכרתי אותה, דרך הרגע הקסום שבו היא באה לכלול אותי בגורלה, ומשם — עד לאן שהגורל הזה ייקח אותנו. האין זו אהבה, ואף יותר מזה?

אני יכול לומר שבשלב הזה התגבש הרגש שקווי היסוד שלו שורטטו במבט הראשון בבית הקפה, ואחר כך לבש גוף ברור יותר ויותר בתחנת המטרו, ברחוב, במסעדה בלבלון. אבל האם לא הייתה קריאה במבטה של אינש, כבר למן ההתחלה, באותו מבט שהתגונן מאחורי המראות, מאחורי היין, ואפילו מאחורי הגבר ההוא שבשולחן שלה? והאם באותם חילופי מבטים מהירים לא ניצת כבר ניצוץ מהכפייתיות ההיא, שלא יהיה כל טעם לנסות להימלט ממנה?

אולי מפני ששוב הייתי במטרו, האמנתי — כן — בגורל, והאמנתי שהתקרית במדרגות לא הייתה רק אמצעי עיוור. חשבתי שהאישה הזאת זקוקה לי, ושבתמיכה שאני יכול לתת לה אני עשוי למצוא, בהתרחקות מבדידות אנוכית ואומללה, את האושר שלי. האם לא נכון שבאהבות מסוימות, אלו מהסוג העז והמקובל ביותר, חייבות להיות, נוסף על כל השמחה, הקרבה עצמית וחמלה כלפי מי שאוהבים?

אני לא רוצה להתחזות לאלטרואיסט. לא זאת המטרה של הדרמה הכתובה הזאת, אלא החיפוש מלא התשוקה, הפנימי כמו גם החיצוני, אחר האמת, חלקלק ורב פנים ככל שיהיה הרעיון הזה. הרי ברור שכל הרגשות האציליים שחשתי כלפי אינש ניזונו מהיופי הייחודי שלה, מהעיניים השחורות שלה, משיני הילדה, מהעור הבהיר מאוד של אישה שמסיבות מובנות לעולם אינה חושפת לשמש את גופהּ בשלמותו. יופי שחוסר השלמות ההוא רק מדגיש. וחייבים להכיר בכך שלמזל הרע, לאסון — אם אפשר לתפוס כך את המקרה של אינש — גם אם בכוחם לגעת בלב, קשה מאוד לייצר תחושת שותפות כשיש גם תחושת רתיעה.

כפי שניתן לראות, אפילו באהבות העיוורות ביותר למראית עין יש מקום להיגיון. ואותו בד לבן שעל כן הציור, לצד הקב, המשיך להעסיק את מחשבותיי. האם אינש ציירת? ריח הצבע בזיכרוני חיזק את ההשערה. עיסוק שכזה, נוסף על היותו רומנטי באופן שובה לב, מתאים בדיוק למצבה הגופני של אינש. ופתאום, הצחוק החד שצחקה כשנודע לה על המקצוע שלי הדהד במלוא ההבחנה החדה שלו, האירוניה וההומור. הציירת מול המבקר!

טוב, בתוך כל הסטיות התת־קרקעיות — תרתי משמע — מהנושא העיקרי, הפתעתי את עצמי זה עתה בחריגה מקצועית וחששתי שמא יתברר שאינש היא ציירת בינונית; אני אמנם מבקר תאטרון בכלל, אבל מצב כזה יהיה מביך בשבילי, במקרה הטוב. האם ייתכן שהיא שמה לב לבעיה הזאת כבר ברגע שחשפתי בפניה את המקצוע שלי? והאם ייתכן שזאת הסיבה לאיפוק שלה אחר כך, כשנמנעה מלהרחיב את העיסוק בנושא?

עכשיו בא תורי לצחוק בשקט, שם בקרון המטרו. כי עם כל החשיבות לזה שאינש היא ציירת, בינונית או לא, חשובה יותר העובדה שאנחנו ראויים זה לזה, מאחר שהמראות שקשרו בינינו, אפילו בהיעדרנו, שיקפו מעבר לגוף — אפילו מעבר לחצי הסוד ההוא בגופהּ — דימוי, נקרא לזה כך, של הנפש.

ובעניין הקב: אף שאינש לא משתמשת בו ברחוב, נוכחותו בדירה הייתה בהחלט מובנת, ממש כפי שטבעי שאישה בעלת ליקוי פיזי כמו שלה תוקיר את הימצאותו של פרגוד כדי שתוכל להתפשט הרחק ממבטו של הזולת, אפילו מחוץ לתחום מבטו של מאהב.

אבל יש משהו חזק יותר מההיגיון, משהו שמשמיד את המבקר שבתוכנו. וברגע שהמילה "מאהב" התחברה בתוכי לתמונת הפרגוד נתקפתי פחד, חולשה, עלבון, קנאה, הכול, נוכח האפשרות שמישהו אחר כבר היה עשוי לתפוס את עמדת ההקרבה העצמית של תומך ושותף לאינש, מתוך הצורך שלה בחיבה, בהבנה ובהגנה. מישהו אחר שאת פניו יכולתי באותו רגע לשייך רק לגבר ההוא שראיתי איתה בבית הקפה. והאם ייתכן שאליו היא התקשרה באותה שיחת טלפון קצרה במסעדה בלבלון?

אני יכול לומר שכאשר יצאתי מהרכבת התחתית ועליתי אל פני האדמה, בתחנת קָרִיוֹקָה, והאור והרעש המעיק של מרכז העיר הלמו בי, משהו בתוכי היה מוכן להתגלות באופן מכאיב ומענג.

חייתי בשני מישורים. באחד הייתי בסך הכול אחד מני רבים מתושבי העיר ששמים פניהם לבנק כדבר שבשגרה, כדי לשלם מסים וחשבונות, שבמקרה שלי כבר תפחו בגלל קנסות, ואלו הכבידו על תקציבו הצנוע של מבקר, אף שהיה לי מקור הכנסה נוסף מאיזושהי קרן תרבות של מדינת המחוז, כחבר המועצה להערכת הבקשות לתמיכה בפרויקטים בתחום התאטרון; אבל לשם הלכתי לעתים רחוקות, כשהיה מימון — כלומר כמעט אף פעם לא, ועל כן המישור הזה אינו קשור לסיפור הנוכחי. אבל חשבתי שראוי להסביר את עצמי קצת יותר.