הז'אנרים
כל הז'אנרים

אין תגיות זמינות


דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
3.7 ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
0
5
2
0
שנה

דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
3.7 ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
0
5
2
0

במקום 42 

25 

במקום 42 

25 

מו"ל: לוקוס

תקציר

"בבוקר אחד של חודש פברואר התעוררה ויקטואר בלי שזכרה דבר מהערב הקודם ומצאה את פליקס שוכב מת לידה, במיטה שלהם. היא ארזה מזוודה, קפצה אל הבנק ולקחה מונית לתחנת הרכבת מונפרנאס. היה קר, האוויר היה צלול, כל הזוהמה נקבצה בפינות הרחוב. … ויקטואר חיפשה על המסך את הרכבת הראשונה שתיקח אותה הכי רחוק שאפשר, והכי מהר… היא לא רצתה לספק שום הסברים."

בטון ההרפתקני והמשחקי האופייני לו, אשנוז משרטט מסע בריחה של אישה צעירה הנפרס בדיוק על פני שנה, עד שהיא מגיעה לנקודת החזרה.

ז׳אן אשנוז מבכירי הסופרים הצרפתים של ימינו, נולד בשנת 1947 באורנז׳ שבצרפת. את ספרו הראשון פרסם אשנוז בשנת 1979 וזכה להצלחה גדולה, ומאז פרסם שבעה-עשר ספרים נוספים בהוצאת Minuit שעיטרו אותו בשלל פרסים, בהם פרס הגונקור היוקרתי (אני הולך מפה, 1999) ופרס מדיצ׳י (צ׳רוקי, 1983).
אשנוז רוקם בכתיבתו מערכות יחסים מתעתעות עם קוראיו, ובמשחקי לשון, ציטוטים ספרותיים ועירוב סגנונות כתיבה הוא חוקר מוסכמות של בניית עלילה, עיצוב דמויות ושימוש בשפה.
שנה הוא ספרו השני של ז׳אן אשנוז המתורגם לעברית בהוצאת לוקוס; קדם לו בלונדיניות גבוהות.

המשך קריאה
  • ISBN: 978-965-7764-04-6
  • מו"ל: לוקוס
  • יצא לאור ב-: 30/01/2018
  • שם המחבר: ז'אן אשנוז
  • תורגם ע"י: רותם עטר
  • זמין להשאלה: כן

בבוקר אחד של חודש פברואר התעוררה ויקטואר בלי שזכרה דבר מהערב הקודם ומצאה את פליקס שוכב מת לידה, במיטה שלהם. היא ארזה מזוודה, קפצה אל הבנק ולקחה מונית לתחנת הרכבת מונפרנאס.

היה קר, האוויר היה צלול, כל הזוהמה נקבצה בפינות הרחוב. מרוב קור צמתים התעצמו ופסלים שותקו; המונית הורידה את ויקטואר בקצה הרחוב אריבֵה.

בתחנת הרכבת מונפרנאס, הקפואה הרבה יותר מכל מקום אחר, שלושה סימנים אפורים מהווים תרמוסטט: הרציפים באפור פחם מבריק, הפלדה הגולמית והחשופה של הרציפים הגבוהים, והמתכת הבוהקת של רכבות האקספרס. כל אלה מצליחים לאבן את הנוסעים באווירה של חדר מתים. הרכבות כמו מגיחות מתוך מגירות קירור ותווית על בהונותיהן, מחליקות אל המנהרות, ונוצר רעש המאיים לקרוע את עור התוף. ויקטואר חיפשה על המסך את הרכבת הראשונה שתיקח אותה הכי רחוק שאפשר, והכי מהר — רכבת לבורדו עמדה לצאת בעוד שמונה דקות.

בתחילת הסיפור הזה ויקטואר אינה מכירה כלל את בורדו, ובכלל שום חלק מדרום־מערב צרפת. אבל היא מכירה היטב את חודש פברואר, שכמו חודש מרס, הוא אחד החודשים האיומים ביותר בפריז. גם אם זה היה זמן לא רע לברוח מפריז, היא הייתה מעדיפה לעשות זאת בנסיבות אחרות. אך מכיוון שלא זכרה דבר מהשעות שקדמו למוות של פליקס, היא פחדה שיחשדו בה שגרמה למותו. ובעיקר, היא לא רצתה לספק שום הסברים, שכן לא הייתה מסוגלת לכך כי אפילו לא הייתה בטוחה שאכן לא הייתה לה יד בדבר.

אחרי שפרק המנהרות הסתיים, ויקטואר, אוזניה חירשות, הסתגרה בשירותים כדי לספור את הכסף שמשכה קודם לכן מהבנק; היא פרעה את מרבית היתרה בחשבון השוטף שלה. הסכום, שהוציאה בשטרות כסף גדולים, הסתכם בכמעט ארבעים וחמישה אלף פרנקים, כלומר מספיק כדי להחזיק מעמד במשך זמן־מה. אחר כך בחנה את עצמה במראה: אישה צעירה בת עשרים ושש, רזה, לחוצה, מראה נחוש, עיניים ירוקות שמקרינות תקיפוּת וזהירוּת גם יחד, שיער שחור בתספורת קארֶה פרועה. היא מחקה מפניה בקלות כל רגש והעלימה כל תחושה, יחד עם זאת היא הייתה מבוהלת וחזרה למושב שלה.

ויקטואר ישבה באזור המעשנים, ליד החלון ובכיוון הנסיעה. היא השתדלה לסדר ולמיין את זיכרונותיה מליל אמש, אבל עדיין לא הצליחה לשחזר את מהלך אירועי הערב. היא זכרה שבילתה את הבוקר לבדה, לאחר שפליקס יצא לסטודיו, לאחר מכן אכלה ארוחת צוהריים עם לואיז ולקראת הערב נתקלה במקרה בלואי־פיליפ בבר 'סנטרל'. תמיד ראתה ויקטואר את לואי־פיליפ במקרה בסנטרל, ולרוב בשעות אחר הצוהריים, בעוד שהוא ידע תמיד למצוא אותה כשרצה, לא חשוב היכן הייתה ובאיזה שעה של היום. היא זכרה ששתתה איתו כמה כוסיות ושאז, כנראה מעט מאוחר יותר מהרגיל, חזרה הביתה. אחרי כן לא זכרה יותר כלום, ממש כלום. אדם אחר במקומה של ויקטואר ודאי היה מבקש עצה מאנשים קרובים במקרה הזה, אך לא היא; לא הייתה לה משפחה והיא שרפה את כל הגשרים בחייה.

האירועים ודאי יעלו בזיכרונה במוקדם או במאוחר, אין טעם ללחוץ, עדיף להביט דרך החלון בנוף הכפרי החד־גוני, המתועש פה ושם, שום דבר שיכול לגרות את המבט, גם כאשר סוללות העפר אינן מסתירות את הדרך. עמודים, כבלי חשמל, הצטלבויות כבישים מהירים, שדות מספוא, חלקות אדמה בסמיכות לאתרי חפירה חולפים בזה אחר זה. מיותמים בשדות הבּוּר, במקום שבו אמורות להיות בהמות, צמחו כמה מרכזים טכנולוגיים, לא ברור למה, וכן כמה בתי חרושת — לא ברור לאיזו מטרה. את העצים לא ניתן היה להבדיל זה מזה, אף שהיו מזנים מסוימים ובמהדורה מוגבלת, וכך גם את הרכבים על הכביש הבין־עירוני, שנתיבו עבר לרגע במקביל לפסי הרכבת.

בקיצור, אף פרט שאפשר להרהר בו בלי לשקוע בלאות. ופנים הרכבת, הריק למחצה בתקופה זו של השנה, לא סיפק מחזה מעניין יותר. זוג מבוגר, שלושה גברים — איש איש לבדו — אחד מהם מְעַסֶה מנומנם, שתי נשים — כל אחת לבדה — אחת מהן בהריון, וגם קבוצה של מתבגרות בקוקו גבוה, פלטות מתכת בשיניהן ותיקי ספורט לצידן, בדרכן למשחק שיסתיים בתיקו. האצבע המורה של המעסה, השקועה בתוך ספר אנטומיה, רעדה לפרקים, לאה מלסמן את אותו העמוד בלי סוף. ויקטואר קמה, נגעה קלות בגב המושבים על מנת לאזן את משקלה וצעדה אל עבר קרון המסעדה.

בקרון, לבדה עם בקבוק מים מינרליים קטן, היא הסתכלה דרך החלונות המזוגגים באותו מראה נטול בתים שדי מסגיר את זהותה שלה; לא ממש נוף, כמו שדרכון איננו אדם, אלא רק תמונה נטולת סימנים מזהים. הרקע כמו הונח שם בלית ברירה, בניסיון למלא את הרִיק עד שתופיע אפשרות טובה יותר. השמיים נראו כמִקְשַׁת ענן אחידה, שאותה חצו במעוף בלתי משכנע ציפורים שחורות, כמו ניצבים גרועים בסרט דל תקציב, והשמש נסכה אור דומם של חדר המתנה, בלי בדל של מגזין שיעזור להעביר את הזמן. ויקטואר חזרה למושב שלה ונרדמה כמו כולם עד שהגיעו לתחנת הרכבת בבורדו.

היא חשבה להמשיך את אותו קו הפעולה שנקטה במונפרנאס ולקפוץ על הרכבת הראשונה שתגיע. אבל כמה רכבות עמדו לצאת באותו הזמן: האחת לסן־ז'ן־דה־לוז, השנייה לאוֹש, השלישית לבנרס־דה־ביגור. בניסיון לטשטש עקבות, גם אם לא ידעה מפני מי, ערכה ויקטואר שלוש הגרלות בין אותם היעדים. מכיוון שבכל אחת מההגרלות יצא אוש, החליטה ויקטואר לטשטש את העקבות עוד יותר, לפי ההיגיון שלה, ובחרה להמשיך לסן־ז'ן־דה־לוז.

היציאה מתחנת הרכבת של סן־ז'ן־דה־לוז מובילה מייד למרכז העיר, לכיוון הנמל. לאחר שהפקידה את המזוודה בלוקר לשמירת חפצים, קנתה ויקטואר בחנות המגזינים מפה של העיר והחלה לתור את הרחובות. היו אלה שעות אחר הצוהריים המאוחרות, החנויות בדיוק נפתחו שוב וביניהן גם סוכנויות הנדל“ן. היא נעצרה לפני חלונות הראווה שלהן כדי לבחון את מודעות הדירות להשכרה. לכל מודעה צורפה תמונה שהציגה תפאורה של סרט טלוויזיה, התחלה של תסריט, אבל ויקטואר לא רצתה לפנות לסוכנות — עמלות מוגזמות, מסמכים מזהים, טפסים לחתימה, כלומר הוכחות כתובות שהיא העדיפה, החל מהבוקר, שלא להשאיר אחריה. היא המשיכה להסתכל רק כדי לקבל מושג לגבי מחירי השכירות. כשסיימה, אספה את המזוודה ובחרה מלון שאינו גובל בנמל.

היא בילתה שם רק לילה אחד. למחרת החלה לסרוק את המודעות הפרטיות שהודבקו על דלתות הזכוכית של בתי העסק. מהר למדי, לקראת הצוהריים, מצאה מודעה שנראתה לה מתאימה לצרכיה. בעלת הבית נשמעה נעימה בטלפון והן קבעו להיפגש בתוך שעה. גובה שכר הדירה עמד על שלושת אלפים ושש מאות פרנק, סכום שויקטואר הציעה לשלם במזומן, בו במקום, אם הדירה תמצא חן בעיניה. והיא עוד תמצא חן בעיניה. היא עמדה לגור בה שלושה חודשים.

ויקטואר הגיעה אל הכתובת שצוינה, בית מבודד, מצומק ומגעיל, קרוב לשולי העיר, באזור שבו האוויר צח, המאוכלס בזוגות פנסיונרים. גינה מוזנחת הקיפה את המבנה האפרורי, שחלונותיו העורפיים השקיפו אל מגרש גולף, והחלונות בחזית השקיפו אל האוקיינוס; נראה היה שהדלת ותריסי החלונות לא נפתחו זה זמן רב. ויקטואר ישבה על המזוודה שלה והמתינה לבואה של בעלת הבית. היא תיארה לעצמה שזו ודאי תהיה דומה לבית.

טעות: בעלת הבית הייתה ההפך הגמור מהבית. בגדים בהירים ופנים בהירים, שפתיים מחייכות וקבריולט בגוון כתמתם ותואם. נוֹאֵל וָלַאד, בעלת הבית, נראתה כמרחפת כמה סנטימטרים מעל הקרקע, למרות החזה המרשים, אך זו דרכם של חזוֹת מרשימים — חלקם מושכים אותך מטה וחלקם מרימים אותך מעלה — שקי חול או בלוני הליום. עורה השקוף והקורן העיד על צמחונות אדוקה. שיערה, שהלבין בטרם עת, נאסף רק בקליפס לשיער, חף מכל רמז לכוונה נסתרת של מעצב שיער כלשהו. נואל ולאד לא רצתה לגור בבית המבודד הזה שירשה אחרי מותה של קרובת משפחה, כך הסבירה בשעה שניסתה לפתוח את הדלת, אבל היא גם לא רצתה להזניח אותו. המנעול היה תקוע.

הבית כלל סלון כנוע, מטבח מסויג, ושני חדרים בקומה העליונה, שחדר אמבטיה צר מפריד ביניהם. העזובה שלטה בבית: המקום היה דחוס, לח, אפלולי והדיף ריח טחב, שהייתה בו נעימות מסוימת. ניכר היה שזמן רב לא גר שם אף אחד, אבל הבית היה ראוי למגורים ולא חסר בו דבר, להפך — נדחסו בו יותר מדי רהיטים, שהכילו יותר מדי חפצים, ואלו כבר החלו להידבק זה לזה. בעיקר כלים דקורטיביים, מכיוון ששאר החפצים האישיים של קרובת המשפחה הועברו לארגון סיוע קתולי. נדמה היה שהחיים עזבו את הבית בפתאומיות, נטשו את הרהיטים בן רגע, בחיפזון, והשאירו אותם להעלות אבק, לקפוא לנצח מאחורי התריסים שהוגפו כהרף עין. אפשר היה לדמיין שברגע האחרון ספר, קערה או כרית הוזזו בארעיות, הועברו לעגלת מטבח, לכוננית, למשענת הספה, כביכול לכמה רגעים, אך למעשה לעולמי עד.

בקצות האצבעות, בלי להתקרב יתר על המידה, נואל ולאד הראתה את הטפטים המתקלפים, את האמבט המכוסה אבנית, את המתכת המחלידה, בכל פעם משהה את תנועתה לפני רגע הנגיעה. בהתחלה לא הצליחה ויקטואר להבין אם הדבר נובע מדחייה יוצאת דופן שעורר בה הבית הזה, או ממדיניות כללית כלפי חפצים. למרות זאת, נראה היה שנואל ולאד מחבבת את הדיירת. היא לא הפגינה כלפיה זלזול והסתפקה בהליכי השכירות ההכרחיים בלבד: בלי מסמכים, בלי דמי פיקדון, רק דמי שכירות לשלושה חודשים מראש ובמזומן, שטרות שעופפו בקלילות, כמו שפיריות ירוקות וכחולות, מתיק היד של ויקטואר לתיק שלה.

שלושת החודשים שקבעה נואל ולאד התוו לויקטואר את העתיד הקרוב, בלי שתצטרך לחשוב עליו יותר מדי וחסכו לה את הטרחה לקבל להחלטה, שוודאי הייתה מולידה היסוסים רבים. היא הכירה תודה על כך לבעלת הבית שלה — תקראי לי נואל — וזו החלה לשרטט בפניה את חייה בקווים כלליים. היא עבדה בבנק, אבל ממש בקושי, שליש משרה, חיה בעיקר על דמי מזונות. היא בהחלט שקלה להתחתן שוב, אבל לא, אמרה, אני החברה הכי טובה של עצמי. היה לה טוב רק בחברת עצמה, הסבירה בשעה שצעדה בחזרה למכונית שלה, מתנה מבעלה האחרון (לא אמרתי לו תודה, אמרתי לו — אתה יודע טוב מאוד שאני לא יודעת להגיד תודה). ברגע שהתניעה את המנוע, הפציעה מוזיקה ערטילאית של צלילי אורגן וגלים. לאחר מכן פתחה את החלון שלצידה. האמת היא שאני מרוצה שמצאתי אותך, חייכה לויקטואר, אני שונאת נשים מכוערות, הן תמיד גורמות לי להרגיש שאני צריכה להוכיח משהו. כשהחליפה להילוך אחורי, וויקטואר הבינה שאכן מדובר אצלה במדיניות כללית, שחלה על כל הדברים החומריים — נואל לא נגעה בהם אלא בקושי בקצות אצבעותיה, ונראה היה כאילו היא נוהגת את רכבה בעזרת זרם מקרניים אלקטרומגנטיות.

בזמן שנואל ולאד דיברה, ויקטואר מילאה את המרווחים בפיסות מידע מעטות ככל האפשר על אודותיה. לא משום שלא בטחה בבעלת הבית, בכל אופן, לא רק בשל כך, אלא משום שכך הייתה רגילה. לואי־פיליפ העיר לה כך לעתים קרובות. אבל כך ויקטואר נוהגת: מאחר שכאשר פוגשים אנשים צריך לדבר, היא פותרת את זה בכך שהיא שואלת שאלות. בזמן שמשיבים לה, היא נחה ומכינה את השאלה הבאה. היא תמיד נוהגת לפי השיטה הזו, משוכנעת שאף אחד לא שם לב.

לאחר שבעלת הבית עזבה וויקטואר נשארה לבדה מול הבית, היא הביטה בו כאילו היה אדם: באי אמון, מוכנה להגן על עצמה — התנהגות שנקטה לעתים קרובות בחברת גברים, גם כאשר לא הייתה לה סיבה להרגיש מאוימת, ובכך גרמה להאמין שיש סיבה, גם אם הדבר לא חלף בראשו של איש. קרוב לוודאי שלמבט הזה היה חלק בכך שויקטואר לא נשארה זמן רב באף אחת מהמשרות שעבדה בהן עד כה, בחוזי העבודה שנחתמו לתקופה מוגבלת ומעולם לא חודשו. למעשה, בחודשים האחרונים בדקה רק ברפרוף את היצע העבודה, במקום לחפש חיכתה להזדמנות. למחייתה לא הסתמכה על חסכונותיה, שכעת היו מונחים כולם בתיק שלה, אלא בעיקר על פליקס, שעד אמש, דאג לכול.

מאוחר יותר החלה לבחון את הבית לפרטיו, פותחת את ארונות הבגדים הריקים שקולבים נחבטו בהם זה בזה, את המגירות המלאות בחפצים מפורקים: אלבומי תמונות דהויים, מפתחות בודדים, מנעולים בלי מפתחות, ידיות, בדלי נרות, חלקים משלד מיטה, שעון שחסר בו מחוג השעות. על השידות ניצבו כמה פמוטים ריקים, מנורות ללא כבל חשמל וכן משהו שאין ברירה אלא לקרוא לו עששית, אגרטל דקיק, כל אלה מונחים על גבי מפיות עשויות בד ותחרה פרומה. שני פסלונים אקזוטיים העידו על חיי עבר בקולוניות.

באחד הארונות, בין קיני האבק, מצאה ויקטואר שתי קופסאות ישנות של שקדים מסוכרים, עטופות בסרטי קישוט דהויים בצבעי כחול וורוד, שבקצותיהם ציצות וגדילים; כמה כדורונים מסוכרים, שעטיפת הכסף התקלפה מהם, עדיין נותרו בתוכן. היא יישרה דיוקן של אלמוני שהיה תלוי על הקיר. בחדר האמבטיה התגלו מברשות שיניים חסרות שערות ובדלי סבון; כלים סניטריים ישנים מתפוררים, דביקים ודוחים, שנוצרו ממש בתחילת עידן הפלסטיק, העלו עובש. גם אם יפתחו לרווחה את כל החלונות, יידרשו כמה ימים כדי שהריח שדבק בכל אלה יתחיל להיעלם, אף שהוא לעולם לא יתאדה לחלוטין.